הרבה אנשים טוענים ש״צריך שניים לטנגו״ בזוגיות, ושבשביל שתהיה זוגיות טובה ואמיתית צריך שיהיה בן זוג מתאים שבאמת מוכן לקחת אחריות, להתפתח, לצאת מהכחשה ולעשות עבודה עם עצמו.
ואני חושב שכל מי שטוען כך לגמרי צודק, רק שבן הזוג ״המתאים״ הזה צריך להיות קודם כל… אנחנו בעצמנו. במילים אחרות – בכנות, האם אנחנו עצמנו כבר כל מה שאנחנו טוענים שבן הזוג שלנו צריך להיות?
אני לא מכיר שום זוגות שבהם צד אחד יותר מפותח מהצד השני ברמת הבגרות הנשמתית שלהם (כן, יש כישורים מסויימים שמפותחים יותר או פחות, אבל אני מדבר על הרובד העמוק), אבל אני מכיר המון אנשים שממש מאמינים בתוקף שהם מפותחים יותר מבני הזוג שלהם.
(אם מה שכתוב פה עכשיו מעצבן או מכעיס אפשר לבדוק בסקרנות – למה זה כ״כ מעצבן ומכעיס אותי לקרוא את זה? וגם לבדוק – מה יקרה, או מה ארגיש, אם אסכים לראות שאני בדיוק באותו מקום התפתחותי כמו בן או בת הזוג שלי?)
ואני לא אומר שאנחנו בדיוק אותו הדבר, כי אנחנו לא. אבל אני כן אומר שבזוגיות פוגשים לרוב מה שאני קורא לו ״פצעים משלימים״, שזה אומר שיש לנו את אותם הפצעים שקשורים לאותם צרכים או רבדים נפשיים בדיוק, רק שכל אחד מאיתנו מגיב לפצע המשותף בצורה שונה או לפעמים הפוכה.
למשל אם לשנינו יש פצע משום שהורינו התעלמו מאיתנו שוב ושוב בילדות, אז ייתכן שבת הזוג שלי הסתגלה ע״י שלמדה להשתיק ולהעלים את עצמה ואילו אני דווקא התסגלתי ע״י שלמדתי להיות מאוד רועש וקולני בתגובה לאותו הפצע בדיוק.
שנינו סיגלנו לעצמנו מנגנוני הגנה או הישרדות שונים, ואפילו הפוכים, אבל הפצע שלנו זהה. וכך אני עשוי למשל לחשוב בטעות שאני מפותח יותר מבת הזוג שלי משום ש״אני יודע לבטא את עצמי הרבה יותר טוב״, אבל האמת היא שזה בסה״כ מנגנון הגנה שלי, בדיוק כמו מנגנון ההשתקה העצמית שלה.
___________________________
האמת, בכנות, גם אני חשבתי בכמה מערכות יחסים זוגיות שהייתי בהן בעבר, וכולל גם בתחילת הזוגיות הנוכחית, שאני מפותח יותר מבת הזוג שלי.
עד שהחיים (וטוב שכך) זרקו לי בפרצוף את האמת ואת המציאות שהכחשתי, עד שהדימוי ״אני המפותח יותר״ שהחזקתי על עצמי התפרק לרסיסים ופגשתי (שוב ושוב) את מצבי האמיתי. כואב אבל גם משחרר ומחבר אותנו לעצמנו והאחד לשניה.
בזוגיות – זה הכלל – בני הזוג תמיד נמצאים באותו שלב התפתחותי בדיוק, גם אם נדמה להם אחרת וגם אם נדמה להם שהם מפותחים יותר מבני הזוג. אם זה באמת היה אחרת אז הם לא היו מתחברים מלכתחילה.
וכל עוד הם ביחד, זה עדיין תמיד כך. ואם אחד מבני הזוג באמת מתפתח הרבה יותר והאחר נשאר במקום, אז מה שיקרה זה או שאחר יצטרף אליו בסופו של דבר (אם הוא רוצה להשאר ביחד), או שהם פשוט יפרדו כך או אחרת באופן בלתי נמנע.
__________________________
הרבה פעמים כאשר אנחנו דורשים מבני הזוג שלנו שיתפתחו, או מאשימים אותם שהם לא, אנחנו עושים זאת ממקום בתוכנו שעדיין בעצמו לא התפתח (באותה הנקודה בדיוק!), וגם לא כ״כ רוצה להתפתח בעצמו.
ולכן, משום שאנחנו עצמנו לא רוצים לקחת אחריות, לצאת מהכחשה ולהתפתח, אנחנו דורשים מבן הזוג שיעשה זאת – במקומנו – כדי שאנחנו עצמנו לא נצטרך לעשות זאת… חמודים שכמותנו <3
לדוגמה, נניח שאני מאשים את בת הזוג שלי ש״היא מתנהגת כמו ילדה קטנה!״ ודורש ממנה להתבגר – למה אני עושה זאת? מה כ״כ אכפת לי? מה כ״כ מפריע לי בזה?
אם אני באמת כנה עם עצמי (ולא תמיד אני מוכן עדיין לעשות זאת, וזה בסדר) אני רואה שזה בגלל שגם אני רוצה להיות ילד קטן, שידאגו לי, שיטפלו בי, שיתנו לי ביטחון ושיהיו איתי באמת ביחד, נוכחים באמת.
במילים אחרות: אני רוצה שהיא תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה – כדי שאני עצמי אוכל להתנהג כמו ילד קטן 🙂
אם אני באמת מסכים ובוחר (כמו שאני דורש ממנה) לעשות עבודה ו״להתבגר״, אז מהמקום הבוגר שלי אני פשוט יכול לראות אותה בחמלה, לראות את הקושי הרגשי שהיא עוברת כרגע, לחבק, לתמוך, להבין ולאהוב, וכך לעזור לה לחזור חזרה לעצמה ברכות.
___________________________
חשוב לי מאוד לציין, שאין שום דבר רע או פסול בשום דפוס התנהגות או הגנה שלנו. כולנו נושאים פצעי ילדות עמוקים וכואבים ובסה״כ מנסים בכל מיני דרכים תת מודעות לרפא, להבריא ולהשלים את ההתפתחות שלנו, באופן טבעי.
אם מבינים את זה, אם מביטים כך בחמלה וללא שיפוט על עצמנו ועל בני הזוג שלנו, אפשר להתחיל לצאת מהכחשה ולהכיר בפצעים שלנו (כולל אלו שגורמים לנו לספר לעצמנו שאנחנו מפותחים יותר מבני הזוג).
ואז אפשר גם לעשות עבודה (אהבה) עמוקה עם הפצעים ומערכות ההגנה התת מודעות שלנו ולהביא ריפוי אמיתי לעצמנו, לבני הזוג שלנו, ולזוגיות שלנו… והכי חשוב: זה מאפשר לנו לחזור שוב להרגיש באמת ביחד, מחוברים באמת לעצמנו, ומחוברים באמת לבני הזוג שלנו.
תגובה אחת בנושא האם אני מפותח יותר מבת הזוג שלי? – על מציאת בן הזוג ״המתאים״