יש לי פה בעולם הזה כמה שנים, לא יותר מידי, ולא נשארו לי גם עוד הרבה מאוד, גם אם אחיה עד גיל מבוגר. כל מי שאני מכיר בעולם הזה יעלם מתישהו, כולם ימותו, גם כל מי שאני הכי אוהב ומוכיר וקשור אליו יעזוב, ואת מי שישאר איתי אני עצמי אעזוב, בסופו של דבר, כשאמות אני.
בסופו של דבר אני לגמרי לבד, זאת עובדה שבה עליי להכיר, שאותה עליי לקבל, שאליה עליי להתמסר, אל הלבד המוחלט. בסופו של דבר, הכל זמני וחולף בעולם הזה, כמו אבק שהרוח מעיפה ומפזרת, כמו עלים שנושרים.
ומה לא יעזוב?
מה לא ימות ולא יעלם? מה לא חולף?
מה באמת משנה פה בחיים האלה?
הבלתי משתנה, המביט מתוך עיני הכל וכולם,
זה המודע מאחורי ומתוך ובתוך כל חוויות והתנסויות החיים, והמוות,
העצמי האמיתי, המוחלט, האלוהים, אהובי, הנצחי.
״…לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי
לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי
לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי
לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי…״
וצריך אומץ גדול ועצום עד אינסוף כדי לאהוב בעולם הזה, להיקשר לאהובים ואהובות, לחברים וחברות, להורים ואחים וילדים, צריך את האומץ הגדול ביותר שקיים כדי… לאהוב.
צריך אומץ גדול ועצום עד אינסוף כדי לחוות ולחיות ולחגוג ולהתענג על כל פיסה וגרגר של הקיום האנושי הזה, כדי לפתוח את הלב באמת ובתמים, בידיעה צלולה שהוא ישבר ויתרסק לאלפי רסיסים קטנים שלעולם לא אוכל עוד לחבר, גם אם ארצה, לבחור בזה במודע, ולדעת שזוהי אהבה.
יש בי געגוע אינסופי לחברי נפש שאהבתי בכל ליבי, לסבתא שלי, לזמרים גדולים שהערצתי, לאנשי רוח ומורים שהאירו את דרכי ונתנו השראה בליבי, שאינם איתי עוד, שאינם כאן עוד בגופם.
והגעגוע הזה, כשאני נותן לו, ואני נותן לו, שובר את ליבי, כמו מים עצומים ששוברים ומנפצים את הסכר ומציפים הכל, מגלה עצמו כאהבה משוגעת וחסר שליטה הזורמת בעוצמה בכל הערוצים, מפרקת ושוטפת את כל העומד בדרכה, פותחת, הכל, לרווחה, עד שלא נשאר עוד דבר, מלבדה.
לחיות, ולמות, ולאהוב בהתמסרות אמיתית ושלמה, להעיז לעבור דרך כל הפחדים כולם, להסכים לכל מה שיכול להישבר שישבר, לכל מה שיכול להתפרק שיתפרק, לכל מה שיכול לחלוף שיחלוף, לכל מה שיכול למות שימות, ולגלות מעבר לכל ספק את מה שאינו יכול לעולם להישבר, להתפרק, לחלוף או למות, לגלות את המהות… זה לגלות את החירות.
