יצאתי היום החוצה וגיליתי שמישהו דפק לי את המכונית בחנייה.
מיד עלה כעס על כך שזה קרה (אבל למה?! למה?!), ואז עצב על הזמן שאצטרך להשקיע עכשיו בתיקון ובתקשורת עם זה שדפק (והשאיר מספר והתנצלות לשימחתי) וחברות הביטוח וכל הדברים האלה שלמי בכלל יש כוח אליהם.
ואז התחלתי לשמוע את המחשבות שלי שאומרות "למה אני כועס?? למה אני מתבאס? למה אני אני עדיין ממשיך להיות מופעל רגשית אחרי כל השנים האלה?? מה לא בסדר בי??" ועלו גם כל מיני אינסטינקטים של לנסות לא לכעוס ולא להתבאס על מה שקרה, וכל מיני ניסיונות להפסיק להרגיש את הכאב שהרגשתי בתוכי וגם ניסיון לפתוח את הלב שנסגר והתכווץ פתאום…
כל הרגשות וכל הדפוסים אוהבים אותי, תמיד
אבל לשימחתי אני מבין היום שכל דפוס קטן וכל רגש שבתוכי מלאים בחוכמה ובאהבה ורוצים בטובתי, ולכן הרשתי ללב שלי להתכווץ ולהסגר במקום לנסות לפתוח אותו בכוח, הרשתי לכעס לכעוס, לעצב להתעצב בתוכי ואפילו למחשבות המתנגדות להמשיך להתנגד ולספר שאני לא אמור להגיב ככה.
ואז, משום שבטחתי ברגשות והרשתי להם להיות בדיוק כפי שהם, ומשום שהקשבתי להם במקום לנסות לחנך אותם ולומר להם איך הם אמורים להיות, הם נפתחו ולקחו אותי אל הסוד מלא החוכמה והאהבה שבליבם:
הלב מתכווץ ונסגר כדי להגן עליי מפני הכאב שעלה וכדי לא להתפרץ מכעס, הכעס כועס כדי לשמור לי על הגבולות שנפרצו, העצב מתעצב כדי לעשות אותי מסכן וכך בעקיפין לגרום למישהו "גדול" לבוא ולעזור לי.
המחשבה המתנגדת לרגש רוצה לעזור לי להיראות טוב יותר בעיני אחרים, "מואר" יותר, "בוגר" יותר, "טוב" יותר, "חכם ומשוחרר" יותר, כדי להשיג כך לעצמי אישור מאחרים שאני שווה ושיש לי ערך, וביטחון שאוהבים אותי.
זאת אומרת, כל הרגשות והדפוסים האלה, בדרכם הילדית התמימה והמתוקה כל כך, פועלים לחלוטין לטובתי, עבורי ולא נגדי, הם החברים האהובים שלי ולא אוייבים.
אני מסתכל על הכיווץ שבלב, על הכעס והעצב וההתנגדות, ומרגיש אהוב על ידם.. תודה לכם חברים אהובים ומתוקים שבתוכי שאכפת לכם ממני, שבאתם וקפצתם מיד לעזרתי ברגע הקושי והצורך. אני יודע ורואה שאתם אוהבים אותי ללא תנאים.
אני יודע שכל העולם הפנימי שלי כולו, על כל הרגשות והדפוסים שבו, הינו כולו אהבה וחכמה, כולו אכפתיות טהורה שכל עניינה הוא להייטיב עימי. אני בוחר לראות את כל תוכן התודעה שלי כילדים קטנים אהובים, טהורים ותמימים שתמיד רוצים בטובתי.
הוכרת התודה
ובתוך כל הכיווץ הזה של הלב, ובתוך כל הכעס והעצב וההתנגדות (שבאמת כואבים, אך יחד עם זאת מקבלים את המקום שלהם להשאר בדיוק כפי שהם לנצח) אני חווה גם את הוכרת התודה, לרגשות האלה, לדפוסים האלה, לילדים האהובים, מלאי החוכמה והאהבה שבתוכי.
תודה, אני אוהב אתכם, אני אוהב את הרגשות ומחשבות שלי, אני אוהב את העולם הפנימי שלי.
במקום לנסות להיות "מואר" או "משוחרר" או מעבר לכל אותם רגשות ודפוסים, אני פשוט בוחר לראות את האמת הפשוטה שבלב – שכל אותם רגשות ודפוסים כבר "מוארים" במהותם, זאת אומרת כבר עשויים ונובעים מתוך חוכמה ואהבה במהותם.
והראייה הזאת משחררת, היא משחררת מן הצורך להלחם כנגד עצמי, מן הצורך לשלוט בעצמי, לשנות את עצמי או להפוך את עצמי למשהו שאני לא.
היא משחררת מכל הרעיונות שאומרים לי שאני פחות שווה אם אני חווה כעס, עצב, התנגדות או סגירות של הלב, ומחזירה אותי אל האמת הפשוטה – שכל רגש, כל מחשבה וכל דפוס בתוכי הם תמיד כבר חוכמה ואהבה במהותם, ושבעצם, זה תמיד ממש ממש בסדר ומספיק טוב להיות בדיוק כפי שאני, כולל כאשר אני חווה כעס, פחד, עצב, התנגדות, או סגירות של הלב.
ועכשיו, מתוך הידיעה וההבנה המשחררת הזאת לגבי עצמי, ומתוך שמותר לי לחוש ולהרגיש את כל מה שאני חש ומרגיש בדיוק כפי שהוא, ומתוך שאינני דורש מעצמי לנסות להיות "מואר" או מעבר לשום דבר שאני מרגיש וחווה בתוכי, קל ופשוט ונעים לי הרבה יותר בלב, ולכן גם קל ופשוט ונעים לי הרבה יותר לטפל בעניין הפרקטי של דלת המכונית שנדפקה. אז.. מישהו מכיר מוסך טוב? 😉
נ.ב.
כל מה שקורה לנו בחיים קורה בשביל שנוכל לזהות ולהעמיק עוד ועוד את הזיהוי של עד כמה אנחנו תמיד כבר חוכמה ואהבה, בדיוק כפי שאנחנו.
