כולם הלכו לישון, רק אני נשארתי ער עכשיו,
יושב בחדר המחשב, האור כבוי, חשוך ושקט לגמרי.
אני מביט מהחלון שמולי, רואה, בין העצים,
אור קטן זוהר, הרחק מפה, אולי תאורה בחצר אחרת.
מקשיב לצרצרים, לקולות המכוניות מהכביש הרחוק,
ומשהו בי יודע, בכל תא בגופי, גן עדן. זה כאן, ממש עכשיו,
זה זה. הגעתי, אף שמעולם לא באמת עזבתי, בעצם, תמיד הייתי,
זאת האמת העמוקה ביותר, וגם הפשוטה ביותר. גן עדן זה כאן.
אין לי עולם פנימי ברגע זה, אין לי עניינים בוערים להתעסק בהם,
אין לי שום דאגות או חששות או בעיות דחופות לפתור,
אפילו שבעולם המקביל, במחשבה, יש אינסוף כאלה.
אבל אני אינני שרויי עכשיו בעולמה של המחשבה,
אלא כאן, ברגע הזה, נוכח, במציאות, בגן עדן.
בעולם המחשבה תמיד יש משהו לדאוג לו או לדאוג ממנו,
ובמציאות, בגן העדן, יש עכשיו, רק חדר חשוך, ושקט מוחלט,
וצרצרים, וקולות רחוקים, ואור קטן שזוהר, מרחוק, בינות לעצים.
