אני מציע לשנות לגמרי את הגישה שלנו לכאב רגשי, אני מציע לראות בו חבר אוהב ולא איזה אויב, או משהו נורא. ואני רוצה גם להסביר למה אני מתכוון.

בואו נתחיל רגע מהגוף הפיזי: טוב שהגוף שלנו רגיש לכאב, כי תארו לעצמכם שפתאום הגוף יפסיק להיות רגיש לכאב… מה יקרה אז?

מה שיקרה הוא שבגלל חוסר הרגישות לגוף שלנו אנחנו עשויים בטעות לפצוע את עצמנו, וכאשר נפצע בגלל חוסר המודעות\רגישות לגוף שלנו, אפילו לא נדע מזה ולכן לא נדאג לטפל בפצעים שלנו, ומצב כזה הוא ממש מסוכן לקיום שלנו.

אז מהבחינה הזאת אפשר לומר שזה מזל גדול שיש לנו כאב, זאת אומרת שיש לנו *רגישות* לכאב, הרגישות הזאת עוזרת לנו להשאר בקשר עם הגוף, לשמור עליו ולדאוג לו.

לדוגמה, אם במקרה נכנס לנו קוץ ברגל אז רק בזכות הכאב שזה יגרום לנו נוכל לשים לב לכך, ורק כך נוכל באמת להוציא אותו.

ואותו הדבר נכון בדיוק גם לנפש שלנו – מזל שאנחנו רגישים לכאב, ומזל שתמיד נהיה רגישים לכאב!

הכאב הוא חבר אוהב שלנו, הוא מסמן לנו לאן לקחת את תשומת הלב שלנו כאשר יש צורך להוציא איזה ״קוץ״ נפשי או רגשי.

אם אנחנו מקשיבים לכאב הנפשי\רגשי שלנו הוא מאפשר לנו להיות מודעים ל״קוץ״ הנפשי\רגשי ולהוציא אותו, שזה בעצם לדאוג לעצמנו נפשית\רגשית.

דרך הרגישות שלנו לכאב הנפשי והרגשי אנחנו שמים לב לעצמנו, שמים לב למה שנכון ולא נכון עבורנו, ומתוך כך יוצרים את השינוי האוהב הנדרש בחיינו.

באמצעות הרגישות לכאב, ובאמצעות הכאב עצמו שמעיר אותנו לשים לב לעצמנו, אנחנו בעצם יכולים להתייחס לעצמנו באהבה ואכפתיות.

לכן אני לא מבקש בכלל שהכאב יעלם אי פעם, אני דווקא מודה לכאב, זאת אומרת לרגישות שלי לכאב על כך שיש לי אותה.

ואני מבקש בליבי מן הרגישות שלי לכאב שתמיד תמיד תשאר איתי, ושתמיד תמיד תלווה אותי בחיים שלי, כדי שכל פעם שלא אשים לב לעצמי ואנטוש את הצרכים הנפשיים שלי היא תוכל להזכיר ולהראות לי את הדרך חזרה אליי, את הדרך לתת מענה לצרכים שלי.

הגישה החדשה הזאת דרכה אני מסתכל על עניין הכאב הנפשי מאפשרת לי להקשיב לו באמת, וכשאני מקשיב באמת לכאב שעולה, זה גורם לי לבצע שינויים פנימיים וחיצוניים אוהבים כלפי עצמי.

השינויים האוהבים שעשיתי מאפשרים לכאב אשר אינו נחוץ עוד (משום שהקשבתי לו וביצעתי פעולה אוהבת ומדייקת כלפי עצמי) להתפוגג מעצמו.