שנים חייתי עם דיכאון, עם השאלה המייאשת הזאת "בשביל מה..?". אבל בשלב כלשהו התחלתי לשאול את אותה שאלה ישנה בצורה חדשה. זאת אומרת, התחלתי באמת לשאול אותה, עם תשוקה אמיתית לגלות. וכשבאמת התחלתי לשאול, התחלתי גם באמת לגלות – את התשובה שלי.

ואני רוצה לחלוק איתכם דוגמא אחת מהחיים שלי, אז בואו ניקח את תחום האוכל למשל:

אני זוכר איך בבית שבו גדלתי תמיד הייתה מן ציפייה כזאת שנשב כולם לאכול באותו הזמן. זה בכלל לא היה משנה שלא הייתי רעב, ציפו ממני "להתחשב", ציפו ממני שאוותר על ההקשבה שלי לעצמי ופשוט אוכל גם אם אני בכלל לא רעב. למה? פשוט כי "ככה עושים בבית הזה".

עם הזמן זה כבר הפך להרגל כזה לוותר על ההקשבה לגוף שלי ולתחושת הרעב, ורק לפני איזה שנה או שנתיים פתאום התחלתי שוב להיות מודע לתבנית הזאת בתוכי ולשים לב שאני סתם ״דוחף״ אוכל אפילו שאני לא רעב.

עשיתי זאת בגלל כל מיני אמונות לא מודעות שהיו לי, כמו למשל האמונה ש"אולי אחר כך לא יהיה אוכל”, או ש"אי אפשר לעשות כל מה שרוצים", או ש"כבר בישלתי וחבל סתם לזרוק אוכל" וכו. או בקיצור: מתוך פחדים.

פחד להיות שונה, פחד הישרדותי כזה שאח"כ לא יהיה לי מה לאכול, פחד מזה שאולי לא יאהבו אותי, שיסגרו כלפיי את הלב, שיתאכזבו ממני ויכעסו עליי אם לא אתאים לציפיות החברתיות ואם אקשיב לגופי וארשה לעצמי לאכול לפני או אחרי כולם וכו׳.

~~~

אז בשנה-שנתיים האחרונות אני שם לב זה, חוקר את זה יותר לעומק. מה שגיליתי מדהים ומשחרר כל כך: גיליתי שאני לא חייב יותר להמשיך לשתף עם זה פעולה.

גיליתי המון פעמים, בזמן אמת, שזה מה שאני עושה, ואז נזכרתי שיש לי בחירה, ושאני יכול לעצור ולשאול את עצמי ״האם זה מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו?״ ואז בחרתי אחרת. בחרתי לא לאכול סתם, ובחרתי כן לאכול כאשר אני רעב מבלי לחכות לאחרים בהרבה מקרים, בחרתי להקשיב לגוף שלי.

ומה שהרגשתי ברגעים האלה הוא אהבה, זאת אומרת שאני אוהב את עצמי – בפועל. גיליתי שאני הופך להיות ההורה שתמיד רציתי שיהיה לי: הורה שאני יותר חשוב לו מאשר הרעיונות שלו (על מתי ואיך וכמה צריך לאכול למשל..), הורה שיותר חשוב לו שאהיה קשוב ונאמן לעצמי מאשר שאתאים לתבניות והתפיסות מסוימות.

מצאתי את עצמי מתנהג אליי בנדיבות, ברכות, באכפתיות ובאהבה. מצאתי את עצמי מחזיר לעצמי את הביטחון במנגנונים הפיזיים והנפשיים שלי, חוזר להקשיב לגופי ולצרכיי, לא רק עם האוכל אלא בעוד המון תחומים אחרים.

מצאתי את עצמי מתחיל להקשיב לילד הפנימי שאני באמת, לראות ולכבד ולאהוב אותי – במקום לחנך. מצאתי את עצמי נותן לעצמי בנדיבות את מה שלא קיבלתי מעולם, או שאולי קיבלתי רק מעט מאוד כילד קטן.

והדוגמה הזאת היא רק אחת אבל המפתח מתאים לכל הדוגמאות, והמפתח הוא: להבין בשביל מה אני חי, להבין מה חשוב לי יותר מהכל. את ההבנה הזאת אפשר ליישם בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב, ובכל תחום בחיים.

המפתח הוא: לבחור בזה שבלב, בילד הקטן שבתוכי, להמשיך לחיות למענו, להקשיב ולמלא את בקשותיו העמוקות ואת צרכיו במסירות, להפסיק לחנך אותו ולהתחיל להקשיב לו באמת. להקשיב ללב.

ואני לא אומר שזה קל, זה ממש לא, אולי זה אפילו הכי מפחיד וקשה בעולם, כי זה כאילו “לבגוד" בחינוך שקיבלנו. זה להתבגר, זה להסתכן בלפגוש בתוכנו את הכאב האדיר והנורא הזה של להשאר לבד, ללא הורה.

אבל זה גם לדעת שיש לי אותי, שאני עכשיו ההורה של עצמי, שאני לא הולך לעזוב או לנטוש אותי יותר, וזה שווה הכל, כי זה אומר להשאר שלם עם עצמי, להשאר נאמן לעצמי, להשאר נאמן לליבי, להשאר נאמן לילד הקטן שבתוכי – וזה שווה הכל, הילד הקטן שבתוכי שווה הכל, כי הוא…

התשובה לשאלה.