בגיל 21 החלטתי להתאבד.

זה היה אחרי שנים רבות (מגיל 10, אחרי תאונת דרכים) של חרדות נוראיות ודיכאון עמוק ומתמשך שבהן התפללתי בכל לילה שלא אקום יותר בבוקר. עד גיל 21 לא עברתי מעולם דרך שום פחד שלי, והמציאות הלכה וסגרה עליי.

חלק נוסף ממה שגרם לי אז בגיל 21 סבל היה העובדה שסבלתי במשך שנים מאקנה חמור (ושהחמרתי אותו בעצמי מאוד כשנגעתי בפצעים), שנאתי את עצמי והתביישתי בגוף שלי למוות – תרתיי משמע.

(היו עוד סיבות נוספות וכואבות לא פחות לסבל שלי אז, אבל לצורך הסיפור הזה אני משתף כאן בסיבה הספציפית הזאת)

הסתתרתי כל השנים האלה, ממש פיזית, בהפסקות בבית הספר הייתי בורח למקום מבודד ומחכה שם עד שההפסקה תגמר, שאף אחד לא יראה את הפצעים שלי, ובמפגשים חברתיים הייתי מנסה להסתיר את פניי כל הזמן, הייתי כ״כ בודד.

הייתי משתמש אז בתכשיר כלשהו נגד הפצעים שהיה מייבש את עור הפנים שלי עד שהפך אותו ממש כמו לנייר יבש ומת והייתי צריך כל הזמן גם למרוח תכשירים אחרים כדי לנסות להסתיר את זה, כך שהסתרתי גם את העובדה שאני מסתיר.

אם הייתי נכנס למים זה היה מוריד את התכשיר והעור שלי היה הופך להיות מיובש ומת והסוד שלי היה נחשף, ולכן במשך שנים נמנעתי לחלוטין מלהכנס למים בחברת אנשים, לכן נמנעתי לגמרי מללכת לים, לבריכה, לנחלים וכו׳.

התביישתי וניסיתי להסתיר לא רק את הפצעים שלי, אלא גם את העובדה שאני מטפל בהם. זאת אומרת, הסתרתי לא רק את הפצעים אלא גם את העובדה שאני מסתיר אותם. הבושה וההסתרה וגם הסבל שכרוך בהן הפכו להיות רבי שכבות.

~~~

כמובן, בסופו של דבר לא התאבדתי. מה שקרה הוא שבאותו היום אחי הגדול הציע לי לצאת איתו ועוד חברים לאיזה טיול בטבע, אבל לא סתם אלא – לצאת איתו לטיול של מים, לטיול בנחלים בצפון.

המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה – ״אין סיכוי! אני לא מעיז!״

אבל אז, בגלל שכבר החלטתי להתאבד אמרתי לעצמי ״טוב, אין לי כבר מה להפסיד, אני אלך היום לטיול הזה, ואם הסבל יהיה גדול מנשוא אז מקסימום מחר אני פשוט אתאבד ולא אצטרך לסבול יותר…״ ואז, איכשהו, אמרתי לו שאני בא.

הטיול היה כיף! פעם ראשונה במים אחרי שנים רבות! וגם, הפחד שלי לא התממש כמו שחשבתי, זאת אומרת באמת הפנים שלי התייבשו מאוד אבל זה לא היה נראה כזה חמור ומגעיל כמו שחשבתי שזה יראה.

אבל יותר מזה, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה עברתי דרך פחד!

חשתי אז בפעם הראשונה בחיי תחושה חדשה, תחושה שמעולם לא הכרתי עד אז, תחושה שקראתי לה: אהבה עצמית.

התחושה הזאת סיקרנה אותי והחלטתי להמשיך לחקור אותה, חוויתי תחושת משמעות לראשונה בחיי, משהו שהרגיש כמו ששווה לחיות בשבילו.

אמרתי לעצמי אז ״טוב, אני רק אעבור דרך עוד פחד מחר, ואם זה יהיה ממש נורא אז פשוט אתאבד ישר כדי לא לסבול..״. וכך עשיתי.

למחרת עברתי דרך עוד פחד, ותחושת האהבה העצמית התגברה! וכך באותו האופן בדיוק המשכתי לעשות במשך שמונה חודשים רצופים, פשוט עברתי דרך כל הפחדים שהיו לי באותה התקופה בהדרגה – מהקטנים ביותר עד לגדולים ביותר.

בכל פעם הרגעתי את עצמי לפני ונתתי לעצמי ביטחון שאם יהיה קשה מידי פשוט אתאבד, זה היה ״הטריק״ שמצאתי כדי לתת לעצמי ביטחון לעבור דרך הפחדים.

~~~

אחרי שמונה חודשים הגעתי אל הפחד הכי גדול שהיה לי, חבר טוב הזמין אותי לטוס לחו״ל (בפעם הראשונה בחיי) ולהצטרף אל עוד חברים שעבדו שם בחברת הובלות כך שאצטרך לגור איתם ביחד, ולעבוד כל היום בעבודה שבה מזיעים המון.

האמנתי שהזיעה תחמיר את מצב האקנה שלי, ולא רק זה אלא שהם יראו עליי את כל מה שהסתרתי, הם יראו את הפצעים, הם יראו שאני מטפל בפצעים, הם יראו את כל מה שאני הכי מתבייש בו עד מעמקי נשמתי.

הכל יהיה גלוי לגמרי שם אבל אפילו יותר מזה זה; בדיוק לפני הטיסה רופא סיני אחד נתן לי מן מסיכת בוץ ירוק לשים על הפנים ולהיות איתה ככה איזה חצי שעה בכל יום – והם יראו אותי ככה! בצורה הכי מבישה, הכי מגוכחת ומביישת שאפשר!

אני זוכר את היום שבו החבר הטוב הזה הציע לי להצטרף אליו ולטוס ביחד לעבוד בחו״ל, אני זוכר איך ברגע הראשון עלה מתוכי:

״אין שום סיכוי שאני יכול לעשות את זה! אין לי את הכוחות לעשות את זה! עדיף שאחכה עד שיום אחד יהיה לי את הכוח ורק אז, אולי, אוכל לעשות את זה״.

ואני זוכר איך רגע אחר כך עלתה מחשבה אחרת שאמרה לי ״מה זאת אומרת אני לא יכול לעשות את זה? אני יכול לקנות כרטיס ולעלות המטוס ולהגיע לשם. נכון, אולי אחטוף התקף לב בדרך מהחרדה והכאב, אבל עדיין, אני יכול לעשות את זה!״

ואז, לא יודע מאיפה היה לי את האומץ, פשוט אמרתי לו – ״יאללה, אני בא!״

~~~

אני זוכר כמה פחדתי, כמה שיקשקתי מפחד עד הטיסה. ואני זוכר איך עליתי על המטוס הזה אז, ואת הרגע הזה שבו הדלתות נסגרו ואז הוא התחיל ליסוע, ואני זוכר את הרגע שהיינו כבר באוויר, הרגע שבו ידעתי שכבר אין שום דרך חזרה.

ידעתי שאני על מטוס בדרך לגיהנום הפרטי שלי ועדיין – בגלל שזה מה שהלב אמר לי לעשות וכבר לא יכולתי יותר ללכת בדרך אחרת מלבד הדרך של הלב – עשיתי את זה, והייתי כ״כ גאה בעצמי.

אני זוכר איך באותו הרגע, שם על המטוס הממריא, ממש שמעתי בפועל את כל היקום מוחה לי כפיים. זה לא היה באוזניים הפיזיות שלי, אלא באוזניים של הלב.

ואני זוכר כמה כוחות קיבלתי, כמה התמלאתי ממה שעשיתי באותו הרגע ואיך למדתי באותו הרגע שיעור כל כך חשוב שממשיך איתי עד היום:

אני לא צריך למצוא למצוא כוח כדי לעבור דרך הפחד,
אני יכול פשוט לבחור לעבור דרכו – גם בלי כוח – והכוח מגיע בעקבות זה.

הכוח מגיע מתוך הבחירה שלי לעבור דרך הפחד – ולא להפך!
ושם, כשהגעתי והתחלתי לעבוד, קרה לי נס:

במשך כל החודשיים האלה לא היה לי אפילו פצע אחד על הפנים!!

הייתי מאושר שם יותר מכל זמן אחר בחיים שלי עד אז, חוויתי שיחרור עמוק, חוויתי ממש איך כל המבנים הישנים של הפחד בתודעה שלי קרסו בעקבות הבחירה שעשיתי.

ובמשך כל החודשיים האלה שהייתי שם שמעתי בתוך הראש שלי רוב הזמן רק מחשבה אחת בלבד, רק מחשבה אחת שחזרה בתוכי שוב ושוב ושוב:

תודה.

בחירות שיוצרות אדוות בחיינו ובחיי אחרים

בעקבות הפוסט הזה קיבלתי הרבה תגובות פרטיות מזדהות.

כמה אנשים כתבו לי בהודעה אישית שהם קיבלו השראה מהפוסט ועברו גם דרך פחדים גדולים שלהם וכמה טוב זה עשה להם. וחשבתי לעצמי ש….

כל בחירה קטנה כזאת שמישהו עושה להקשיב לידיעה ולהכוונה שבאה מליבו ולפעול מתוכה, גם אם זה אומר לעבור דרך הפחדים הכי גדולים שלו, היא כמו אבן שנזרקת לאגם, לאגם החיים, ויוצרת אדוות.

והאדוות האלה שאנחנו יוצרים דרך הבחירות האמיצות שלנו הולכות ומתפשטות, הולכות ומתרחבות סביבנו, רחוק יותר ויותר, עד קצות האגם, עד שנוגעות באגם כולו, עד שנוגעות בהכל וכולם.

כן, גם אם לעולם לא נזכה לראות באיזה אופן בדיוק זה קורה, עדיין, זה כך. כל בחירה שלנו נוגעת בהכל ובכולם, ומשפיעה על הכל ועל כולם, לאורך שנים רבות, וממשיכה להשפיע עד קצות הזמן.

וככל שהבחירות והפעולות שלנו באות מעומק גדול יותר של הלב שלנו ומבטאות אותו, כך הן יוצרות אימפקט ותהודה חזקים יותר בחיינו האישיים, ומתוך כך משפיעות גם על כל מי שסביבנו, על האגם כולו, על הכל ועל כולם.

והאדוות האלה לא נעלמות, הם נשארות וממשיכות להשפיע עוד ועוד, וכל בחירה כזאת יוצרת ומחזקת עוד ועוד את המומנטום של התנועה הבאה מהלב.

למשל, אני ממש רואה איך הבחירה שעשיתי אז בגיל 21 יצרה מומנטום חדש בחיי שממשיך להתגבר מאז וממשיך יותר ויותר לדחוף אותי, עד היום, אל עוד ועוד טוב. והריי, ככל שלנו עצמנו נהיה טוב יותר – כך נהיה גם לכל מי שסביבנו.