לפני כמה ימים, כשהלכתי לישון ושכבתי במיטה בעיניים עצומות, התחילו לעלות בתוכי מחשבות מפחידות, מדאיגות, מלחיצות, סביב איזה עניין בריאותי שיש לי כבר הרבה זמן. ועם כל מחשבה הלכתי ונשאבתי יותר ויותר עמוק אל תוך מערבולת איומה.

זה הרגיש ממש כמו להשאב לאיזה חלום בלהות, הרגשתי כאילו מישהו התחיל לנגן בתוכי מנגינה מפחידה, כזאת מסרטי אימה, ולשנות את האווירה. נשאבתי עוד ועוד לתוך חרדה. אבל אז, פתאום, קרה משהו נפלא!

משהו בתוכי התעורר ובבת אחת שלף אותי החוצה מתוך העולם המחשבתי המפחיד הזה שנשאבתי לתוכו. מצאתי את עצמי בשבריר שניה אחד מזהה מה קורה לי, מתבונן על המערבולת הפנימית המפחידה שנשאבתי לתוכה, אומר לעצמי במודע ״אני לא נכנס לשם!!״ ואז פוף! יצאתי מהמערבולת.

ברגע אחד נגמר הסרט הרע ששקעתי לתוכו, ממש כאילו מישהו שלף את כבל החשמל מהשקע וכיבה את המקרן. הרגשתי כאילו מוסיקת סרטי האימה שהתנגנה בתוכי נפסקה מיד ואיתה נפסקה מיד גם תחושת החרדה והאימה.

מה שנשאר היה פשוט שקט. הקלה. ״אני לא חייב להכנס לשם יותר״ המשכתי להדהד בתוכי, מתענג על התחושה הנהדרת הזאת של חופש ושל חיבור לעוצמה שלי.

״אני חופשי, אני בוחר איפה לשים את תשומת הלב שלי, לאיזה מחשבה לתת את הכוח שלי, לאיזה עולם פנימי להכנס או לצאת. אני זה שבוחר – ולא אף אחד או שום דבר אחר.״ הזכרתי לעצמי, לקחתי שאיפה עמוקה ונשפתי. בהקלה עמוקה.

כל היום אחר כך המשכתי כך, בכל רגע שהגיע המחשבה הזאת שהלחיצה אותי נורא בתקופה האחרונה, בחרתי, פשוט, לא להכנס אליה. פשוט, לא לתת לה את תשומת הלב שלי, לא לתת לה את הכוח שלי. כי אני זה שבוחר – ולא אף אחד או לא שום דבר אחר.

״אבל מה, אתה פשוט הולך להתעלם מזה?? יש פה עניין בריאותי שצריך לטפל בו! אסור להתעלם מזה! חייבים להמשיך לדאוג מזה כל הזמן!! אסור להפסיק להתעסק בזה, זה מסוכן!! ומה אם תמות מזה בסוף??״ לחשה לי מחשבה בתוכי.

ואמרתי לה חזרה, בשקט וללא דרמה ״אז מקסימום. מי יודע, אולי אמות מזה בסוף. אבל בסוף הריי אמות ממשהו. אז בדרך לשם, אני לא מתכוון לסבול או לחרוד מזה, מיציתי. אני מתכוון להנות, מהרגע הזה, והזה, והזה, להנות מהחיים שלי, שעכשיו, במקום לדאוג מאיזה רגע עתידי אפשרי שלא קורה עכשיו.״

יומיים לאחר מכן הופיעה פתאום בעיה פיזית אחרת שהלחיצה אותי (לא יודע מה קורה בזמן האחרון..) ושום ראיתי איך אני נשאב למערבולת של חרדה ואימה. אבל אז שוב, ממש תוך כמה רגעים, איך שקלטתי שאני נשאב, שוב אמרתי לעצמי ״אני לא נכנס לשם!״ ובבת אחד שלפתי את עצמי החוצה מהמערבולת. וזהו, נגמרה.

את הדרך הזאת, שלה אני קורא ״הדרך הנעימה״, אני מתרגל כבר הרבה זמן. והרגעים האלה הם עבורי הפירות המתוקים של ההליכה הדרך הזאת.

אומנם אני לא אומר פה שום דבר חדש, אני בטוח שכולכם יודעים שאפשר לנהוג כך וכמובן שגם אני מכיר את זה, עשרות שנים כבר. אבל יש הבדל גדול בין להבין משהו בראש לבין להבין אותו בגוף. יש הבדל בין להבין לבין להצליח לעשות את זה בפועל בזמן אמת, ברגע של חרדה.

וזה בדיוק מה ששימח אותי כל כך, שהרגשתי שזה כבר לא הראש שמנסה לעשות את זה, אלא שזה כבר הגוף עצמו שעושה את זה – לבד. שזה כבר מתחיל להעשות מעצמו, עבורי, באופן אוטומטי. וזה מה שכל כך שימח אותי.

ולמה אני כותב את זה? כדי להזכיר, למקרה שמישהו פה מעוניין להיזכר, שלא משנה מה הסיפור, מהי המחשבה, מה הסרט או מה המצב שנמצאים בו, לא משנה כמה הוא קשה – עדיין – לא חייבים להשאב לתוכו.

אפשר גם פשוט להחליט לצאת מזה, לבחור לקחת את תשומת הלב למקום אחר, טוב יותר, נעים יותר. כמו למשל, לשים לב לסביבה הפיזית שבה נמצאים, לקולות, לצלילים, למראות, למגע.

או למשל, לתת את תשומת הלב למחשבה או סיפור אחר והרבה יותר נעים. פשוט לחשוב על משהו אחר שגורם לגוף הזה, וללב הזה, להרגיש טוב ובטוח ומוגן ושקט יותר. פשוט. לבחור ללכת למקום שעושה טוב יותר.

באתי להזכיר שאפשר לבחור. שיש לנו בחירה כזאת. חופשית. בחירה מאיזה דלת פנימית להכנס, ומאיזה דלת לצאת. באתי להזכיר שאנחנו האדון הפנימי של תודעתנו. שאם משהו לא עושה לנו נעים, אז פשוט – לא חייבים. שבאמת ובתמים, אנחנו אלה שבוחרים.

וגם, באתי להזכיר משהו נפלא נוסף והוא – שכשבוחרים כך שוב ושוב, בהתמדה, אז מתישהו, לאט לאט, יותר ויותר, זה מתחיל, באופן אוטומטי, ובאופן אוטונומי, לגמרי מעצמו, עבורנו, להיבחר.