מה אתם עושים כשעולים בכם חרדות, ייאוש ודיכאון?
האם ידעתם שלא חייבים לעשות שום דבר איתם?
האם ידעתם שכשלא מנסים ״לעשות״ איתם שום דבר הם חולפים מעצמם, באופן טבעי וללא מאבק?
אני רוצה לשתף אתכם בקושי הגדול שחוויתי אתמול בלילה, ובשלמות העצמית וההקלה שגיליתי (שוב ושוב לאורך כל שנות חיי, כמו גם אתמול) כשהסכמתי פשוט להיות מבלי לעשות דבר בנידון.
כשהשדים באים
אתמול בערב עלו בתוכי גלים גדולים של חרדה וסוג של דיכאון (חברי משכבר הימים). הרגשתי כאילו רוקדים בתוכי וסביבי שדים, שמעתי קולות מייאשים, מפחידים ומדכאים בתוכי ובלי לשים לב קצת האמנתי להם.
שקעתי לכמה שעות אל התהומות שבתוכי, אל המקומות הכל כך מוכרים לי, המקומות האלה שבהם שוטטתי במשך רוב חיי, ושאני מכיר כל כך טוב.
מה שקרה לי הוא שמשהו בי נכנס לפאניקה, כרגיל במצבים כאלה, והתחיל לנוע לכל הכיוונים עם השאלה "מה לעשות?? מה עושים עם זה?? איך יוצאים מזה??", משהו בי נכנס לניסיון אוטומטי שכזה למצוא מפלט והקלה מן האימה שבתוכי. והלכתי לישון עם כל זה, ועם קושי גדול בלב.
ומבפנים עלו בי הקולות, כמו נשרים שמחכים לרגע החולשה שלי ואז עטים עליי עם המילים שלהם "כולך שקר! כולך מזוייף! אין לך מושג על מה אתה מדבר! אתה לא באמת יודע כלום! אתה לא באמת חי את מה שאתה אומר! אתה כולך שקר אחד גדול! אין לך זכות קיום, עדיף שתמות!”.
ואין שום דבר שאני מצליח לעשות ברגעים האלה, כלום לא עובד. שום דבר שאני יודע לא עובד, זה חזק מידיי, זה גדול עליי, ניצחו אותי.. ואז נזכרתי.
שום דבר לא עובד – משום ששום דבר לא אמור לעבוד
קמתי בבוקר, עדיין עם אותן התחושות, עדיין שום דבר לא עובד. התיישבתי למדיטציה, אח… מדיטציה אהובתי.
התיישבתי והתחלתי לפגוש, פשוט לפגוש הכל בתוכי, את כל השדים, את כל הקולות, את כל הרגשות, את כל האימה והפחד והדיכאון חברי משכבר הימים. פגשתי אותם, אבל הפעם… לא עשיתי דבר.
לא ניסיתי לעשות דבר, לא ביקשתי לעשות דבר, לא חיפשתי דבר. הייתי. רק פשוט הייתי. הייתי מה שאני, ואני כל הקולות, והרגשות, אני החוויה כולה.
הייתי, ולא עשיתי דבר. הייתי, ולא נלחמתי בדבר. הייתי ולא ניסיתי לנצח במלחמה הזאת, נכנעתי. ונזכרתי אז פתאום באמת העמוקה ביותר שמלווה אותי כבר שנים רבות – ששום דבר לא אמור לעבוד.
זה לא שיש משהו שעובד ואני לא מצליח בו, אלא ששום דבר לא עובד משום ששום דבר לא אמור לעבוד.
אין שום דבר שאני אמור לעשות עם כל הקולות והרגשות הקשים האלה, אין שום דבר שאי פעם אני צריך לעשות עם תוכן החוויה שלי, פשוט שום דבר. רק להיות. לא לעשות דבר בנידון. כניעה טוטאלית. מנוחה מוחלטת.
(ולא, אני לא מדבר על אי-עשייה חיצונית, על עצלנות או הימנעות מפעולות פרקטיות בעולם, אלא על אי התערבות, או אי מאבק, בחוויה הפנימית)
אי-עשייה (non-doing)
ואז, מתוך המנוחה, מתוך אי-העשייה, מתוך אי התגובה, מתוך אי ההתערבות בחוויה הפנימית, נשלפתי. נשלפתי מחדש אל מרחב ההקלה, אל המרחב בו אין ולעולם לא תתקיים שום בעיה. נשלפתי מסרט האימה שבו הייתי בחזרה אל המציאות שבה הכל תמיד בסדר כפי שהוא.
והתחלתי לצחוק, בהקלה גדולה. חזרתי להביט בבהירות, וכל מה שנראה כל כך גדול וחשוב וקריטי ומאיים רק לפני כמה דקות פתאום כבר לא היה משנה.
כי כלום לא משנה כשמביטים מן המרחב הזה, כי במרחב הזה הכל בסדר כל הזמן בדיוק כפי שהוא. אין בעיות, רק חוויות. אין התנגדות, לכן לא נתקלים בקירות.
צחקתי והכל השתחרר. בבת אחת. בלי שעשיתי בשביל זה דבר.
אי-עשייה הוא "התרגול" העילאי, אבל הוא לא תרגול בכלל. הוא בסה"כ מה שנשאר כשמפסיקים כל סוג וכל צורה של תרגול, של טכניקה, של מניפולציה על החוויה, כשמפסיקים להתאמץ לשלוט במציאות ומניחים, פשוט מניחים לעצמנו, ולהכל בתוכנו, להיות. פשוט להיות.
לא לעשות דבר ביחס לתוכן החוויה – זה השיחרור הגדול.
להיות שלם לחלוטין עם עצמי
וכך, ישבתי ולא עשיתי דבר. לא תירגלתי דבר. לא ניסיתי. לא התאמצתי. נכנעתי. ישבתי ונכנעתי. וכניעה היא לא משהו שאני עושה, היא אינה עשייה אלא היא העדרה.
פשוט ישבתי, פשוט הייתי קיים, פשוט הייתי מה שאני, אפילו שהייתי חרדות קשות, או דיכאון, או פחדים, או ייאוש. זה לא משנה, אני מה שאני.
ואז קמתי, קל ופשוט, צחקתי מתוך ההקלה, וידעתי שאין צורך לעשות דבר:
אצליח בעשייה שלי או אכשל, עשיתי נכון או טעיתי בבחירה, אצליח להתפרנס בשפע או אמות חסר כל ברעב, יאהבו אותי או ישנאו אותי כולם, ארגיש שימחה ואהבה או רק פחד ואימה ודיכאון לעד. כלום לא משנה כאן במקום הזה, אפילו לא קצת.
כי במקום הזה אני אחד – אני מה שאני. לא נאבק, לא נלחם בעצמי. אחד עם עצמי. שלם בתוכי. והשלמות הזאת הריי היא כל מה שבאמת משנה עבורי, הריי כל מה שפחדתי ממנו כל חיי הוא שאהיה נפרד מליבי, וכל השאר היה בסה"כ חיפוש לא מודע אחרי אותה שלמות פנימית.
הריי, למה פחדתי תמיד להיכשל? למה פחדתי להיות עני וחסר כל? למה פחדתי שאף אחד לא יאהב אותי? הריי פחדתי שאז שאני בעצמי אנטוש את עצמי, שלא אוהב אותי, שאהיה אז שוב נפרד ומנותק מליבי, זה הריי היה הפחד הגדול תמיד.
והנה, כשהסכמתי לא לעשות דבר ביחס לכל מה שעולה בתוכי לא משנה כמה הוא היה קשה ומפחיד, הסכמתי בעצם לא להפריד, לא לפצל מבפנים את עצמי.
נשארתי מאוחד עם עצמי בכוח אי-העשייה, בכוח אי-הניסיון לשנות או לשלוט בחוויה. נתתי לעצמי בדרך הזאת את הדבר היחיד שבאמת אני רוצה ומבקש ממעמקים, את הדבר היחיד שבאמת חשוב עבורי – להיות שלם, שלם לחלוטין עם עצמי, לא להפריד את עצמי מעצמי, ולנוח, סוף סוף לנוח באמת בתוך ליבי.
ואז חזרה שמחת החיים, חזרה ההשראה, ומתוך המנוחה התאפשרה שוב הצמיחה, ואז לפתע עלה שוב מתוכי גל של אנרגיה, עלה רצון ספונטואני וטבעי לחזור לעשייה טובה ומייטיבה, ברמה הפרקטית והחיצונית, כי זה מה שקורה תמיד אצלי מתוך אי-עשייה פנימית.
