אין כזה דבר ״תגובה רגשית מוזמת״. נקודה.
אין, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה שום דבר שאדם מרגיש ״סתם״. נקודה.
אם אדם מרגיש משהו, יש לו סיבה טובה, מוצדקת ואמיתית לחלוטין להרגיש כך,
אחרת לא היה מרגיש את זה.
להגיד למישהו דברים כמו ״אתה ממש מגזים עם התגובה שלך לזה״, ״זה לא כזה נורא״ או ״מה אתה עושה כזאת דרמה מזה?!״, זה אחד הדברים הכואבים והנוראיים ביותר שאני מכיר. אין לי מילים לתאר כמה זה עושה לי אישית נורא כשאומרים לי, או כשאמרו לי, ככה.
אחד הדברים הנוראיים שזה עשוי לגרום לאדם אשר כך דיברו איתו כאשר היה ילד, זה שהוא לומד להפסיק לבטוח באינסטינקטים, ברגשות ובתחושות של הגוף והנפש שלו, מה שגורם לו לאט לאט להפוך חשוף ופגיע להתעללויות נפשיות, פיזיות ומיניות למיניהן.
לבטוח בתחושות הטבעיות שלנו
תארו לעצמכם למשל אישה שמישהו מנסה לשכב איתה והיא אומרת לו ״לא״, ותארו לכם שאז הוא ממשיך למרות ה״לא״, ותארו לעצמכם שאז היא מתחילה לצעוק, לבכות, לזעוק או לזעום עליו על כך.
תארו לעצמכם שאז הוא אומר לה משהו כמו ״את ממש מגזימה, מה את עושה מזה כזה דרמה?! בסה״כ רציתי קצת לשחק איתך, את כזאת כבדה, תזרמי קצת..״.
אתם מתארים? איך זה מרגיש? ואיך זה היה מרגיש אם הייתם אתם עצמכם האישה הזאת במצב הזה?
עכשיו תארו לכם אפשרות שהאישה הזאת מאמינה למה שהוא אומר, מאמינה שבאמת היא ״סתם מגזימה״ – מה יהיה המשך הסיפור?
עכשיו תארו לכם אפשרות אחרת, שהאישה הזאת בוטחת בעצמה ובתחושות הטבעיות שלה, בוטחת ויודעת בוודאות שאין כזה דבר ״סתם מגזימה״, ושאם היא מרגישה משהו יש לה סיבה מוצדקת ואמיתית לחלוטין להרגיש ככה. מה יהיה המשך הסיפור הזה?
תן נשיקה לדודה
עכשיו תארו לכם שבעצם יש עוד המון מצבים אחרים שעברנו כילדים קטנים, הרבה ״פחות״ נוראיים וקיצוניים, כאשר אמרו לו שאנחנו ״סתם מגזימים״.
אולי למשל כאשר הכריחו אותנו לאכול משהו שאנחנו לא אוהבים, או כאשר פלשו לנו לפרטיות שלנו ונכנסו לנו לחדר כשהוא היה סגור וחיטטו לנו בארון, או כאשר הכריחו אותנו לתת נשיקה לדודה אפילו שכל הגוף שלנו התכווץ מזה.
תארו לכם שבכל המצבים האלה צעקנו, בכינו, זעקנו, רקענו ברגליים, כעסנו, זעמנו, או הבענו את המחאה, את הרצון האותנטי שלנו, את הכנות שלנו, את הרגשות והצרכים האותנטיים שלנו.
ותארו לכם שכל פעם מחדש, מה שאמרו לנו במצבים האלה היה רק ״תפסיק כבר להגזים!״ או ״מספיק! זה לא כזה נורא!״ או כל מיני מילים אחרות שמבטלות, מקטינות, ומתעלמות מהרגשות ומהצרכים שלנו במטרה לגרום לנו לעשות משהו אשר כל הגוף והנפש שלנו זועקים כלפיו ״לא!״.
זה הפך לקול הפנימי שלנו
ותארו לעצמכם ששנים אחר כך, כאשר התבגרנו והפכנו לבני זוג או הורים, מצאנו את עצמנו עושים בדיוק את אותו הדבר בדיוק, את הדבר שהכי פגע ופצע אותנו עצמנו כילדים, לבני הזוג ולילדים שלנו.
זה הריי מטורף לחלוטין שאנחנו עושים היום לבני הזוג והילדים שלנו את הדבר שהכי הכי סבלנו, נפצענו ונפגענו ממנו בעצמנו כילדים קטנים, אז למה זה קורה?
אני חושב שהסיבה היא משום שהפנמנו את הקול החיצוני הזה פנימה, כך שלמדנו להתעלם, להכחיש ולבטל בעצמנו את הרגשות והצרכים שלנו כאשר הם מופיעים ולהגיד לעצמנו ״אני סתם מגזים…״.
כך שהיום אנחנו כבר לא במודעות והכרה יותר לכאב הנורא שזה גרם וגורם לנו.
וכך, משום שהביטול הרגשי הזה הפך ״הגיוני״ בעינינו, ומשום שהוא הפך לקול הפנימי שלנו, אז היום אנחנו אומרים אותו הדבר בדיוק גם לבני הזוג והילדים שלנו, בדיוק כמו שהורינו עשו לנו, בדיוק כמו שהוריהם עשו להם, וכן הלאה.
אפשר גם אחרת
וכל מה שאני רוצה בעצם להגיד בפוסט הזה הוא שלא חייבים יותר להמשיך את השרשרת הטראגית הזאת ושאפשר לעצור אותה. איך? להתחיל להפנים ש:
אין כזה דבר ״תגובה רגשית מוגזמת״. נקודה.
אין, מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה שום דבר שאדם מרגיש ״סתם״. נקודה.
אם אדם מרגיש משהו, יש לו סיבה טובה, מוצדקת ואמיתית לחלוטין להרגיש כך,
אחרת לא היה מרגיש את זה. נקודה.
