מערכה ראשונה – יום אחד אישפזו אותי עם שחפת

יום אחד בהיר בשנת 2012 אישפזו אותי בפתאומיות, גילו לי שחפת. נחטפתי מתוך החיים שלי והייתי מאושפז בסוג של בידוד במשך 3 חודשים בערך.

פגשתי את המקומות המפחידים ביותר בתוכי וצללתי לתוכם, אל תוך עצמי, בכניעה.. חוויתי שם את אחת התקופות המרפאות ומדהימות ביותר בחיי, חוויתי שם תהומות גהינום שמעולם לא הכרתי וגם גבהים של גן עדן שמעולם לא הכרתי.

שם לראשונה גיליתי מה זה אומר לאהוב את החיים ואת החוויה האנושית כולה, כולל הכל, כולל כל הקשיים והתהומות, באהבה אמיתית ושלמה. שם חוויתי חיבור מלא עם החיים, עם האנושיות שלי, ועם המשמעות.

שם פגשתי באופן העמוק ביותר את הבדידות הנוראית וצללתי אל ליבה, ובתוך החשיכה והאפילה העצומים, במקום הכי נמוך בתוכי, גיליתי אחדות מוחלטת עם כל בני האדם.

אני מלא תודה על מה שעברתי שם, כי שם קיבלתי את המתנה של החיים.

מערכה שניה – למה אני? למה עכשיו?

היה לי רגע אחד בימים הראשונים לאישפוז (שהיה כל כך מפתיע ומיידי ולא צפויי), כשהגעתי למחלקת שחפת ואיידס באיזה בבית החולים, אני ועוד המון פליטים אפריקאים, רגע כזה שבגלל איזה טעות מוזרה ובילבול שלי הייתי משוכנע שיש לי לא רק שחפת – אלא גם איידס. במשך יומיים חוויתי אימה מוחלטת, לא הצלחתי להכיל את זה.

אבל היה איזה רגע אחד שבו הבנתי שאת מה שאני מרגיש עכשיו – ירגיש כל אדם שיפגוש את המוות. ידעתי שזה ה"סט" מחשבות ורגשות שיעלה אצל כל אחד ושזאת ה״תוכנה״ שתופעל אצל כל אדם ברגע של מפגש עם המוות.

ומה שעלה בתוכי באותם רגעים, מעבר לחווית האימה שאי אפשר לתאר במילים, היה גם שאלות כמו "למה אני? ולמה עכשיו? ועוד לא הספקתי, ואני לא מוכן עדיין למות!". והבנתי שגם אם לא הייתי צעיר ושגם אם הייתי עכשיו בין תשעים והיו מאחורי כבר חיים מלאים ושלמים, עדיין היו עולים בי אותן מחשבות.

ואז, לפתע, מחשבה חדשה הופיעה בתוכי – חשבתי פתאום ש"למה לא בעצם?!", ו"למה לא אני בעצם?!”.

פתאום הרגשתי שאני לא חייב להאמין לתחושות והרגשות והשאלות האלה בתוכי, פתאום עלתה מן השלמה כזאת בתוכי כי הבנתי, או הסכמתי לקבל את זה, שבין כה וכה אמות, שבין כה וכה נמות כולנו, ושזה תמיד יהיה מפתיע, לא משנה באיזה מצב או גיל. אז אם ככה, באמת, למה לא עכשיו בעצם?

ואחרי שעברתי את כל המפגש הזה עם המוות, את כל המסע הזה במפגש עם האימה מן המוות ועם ההשלמה, גיליתי שבעצם… בעצם בכלל לא היה לי איידס! זה הכל היה רק סיפור שהמוח שלי המציא!

מערכה שלישית – אני לא חייב לשרוד

(בביה"ח שמואל הרופא, מחלקת שחפת, בשבוע הראשון מיני רבים לאישפוז, אחרי שלושה ימים של סבל פיזי ונפשי נוראי מהרעלת כבד חמורה שגרמו לי התרופות שקיבלתי שם…)

פתאום התחלתי לצחוק, מן צחוק כזה ללא שליטה שבא בגלים של הבנה שחילחלה בבת אחת ויחד עם זאת גם לאיטה. ואז פתאום התחלתי לבכות, אבל הפעם דווקא לא מעצב או בדידות אלא מן השימחה, אלא מכל ההקלה הזאת שבגילויי שאני לא צריך לשרוד, אפילו לא חייב.

אוף… כמה משקל ירד ממני כך בבת אחת.. אחריי 3 ימים של סבל ללא גבול, בחילות נוראיות והקאות שלא נפסקות לעולם, ופחד מן האפשרות שזה יותר מידיי עבור הגוף שלי, שלא אוכל לקחת את כל הטיפול הזה, ושאוליי הכל יהיה נורא, ויסתבך, ובסופו של העניין אמות..

אויי כמה זה קשה לקחת על עצמי מסע כבד כזה, לשרוד.. וכמה הקלה יש בגילוי שלא חובה, ממש ממש אין שום חובה לשרוד. אפשר למות. זה טוב, כן, באותה מידה, כמו לחיות. שניהם אפשרויות שוות. מה גם שבסוף בכל מקרה נמות, לא? כן, אי אפשר להימלט מזה, וזה גם כל כך חסר ערך וביזבוז גדול של מאמץ לברוח מדבר שאין לברוח מידיו.

ואוי… כמה סבל זה גרם לי להאמין שאני חייב לשרוד, כמה משקל, כמה פחדים, כמה שליטה, כמה עצבות, בדידות, כאב, בילבול, ואבל על הכל. על כל מה המצב הזה שמצאתי את עצמי בתוכו, כך סתם פתאום באיזה יום בהיר אחד.

אך אני לא חייב לשרוד. איך שפתאום היא באה לי ההבנה פתאום עברה כל הבחילה אשר גרמה ההרעלה, עבר החום, עבר הצער, הייאוש, עברה כל התהום הזאת ואז סוף סוף יצאתי מהחדר אל חדר האוכל והתחלתי לנגן (בגיטרה) וגם לשיר לאחיות, וגם ליצחק הזקן והמתוק שלא הייתה לו כל ברירה אלא רק להקשיב, משום שהאף שלו היה מחובר לצינור חמצן והוא אינו יכול לזוז.

יצאתי ופתאום ראיתי את כולם, ופתאום היה לי לב, כי לא היה לי כבר 3 ימים. פתאום ראיתי שוב, פתאום ראיתי שאני אוהב אותם כל כך. ובלי המחשבה הזאת ("אני צריך לשרוד"), פתאום יכולתי לאהוב, פתאום יכולתי לחייך וגם לצחוק עם אנשים, פתאום חזרתי לחיים.

אוליי נמות, אז מה? אז לפחות נחיה. אז לפחות נחיה עם לב אוהב, פתוח שכזה, כזה אחד שרואה, כזה אחד ללא משקל אינסופי של אמונה במחשבה ש״חייבים לשרוד״ את מה שאי אפשר לשרוד – את החיים.

מבחינתי זאת התגלות, פשוט לא ייאמן, כמה אנרגיה בוזבזה על אמונה אחת קטנה, אך עמוקה… ובלעדיה, מה שיהיה יהיה, לא משנה. חזרתי לחיים. ויש לי חום וכאבים, ולא נעים בכלל, ויש עדיין עוד מכל מה שהיה, אבל דבר אחד פסק והוא – המאמץ לשרוד.

ברוך השם היגעת, אהובתי הרוח הגדולה, עכשיו אפשר למות. עכשיו יכול למות המאמץ. וגם אם את בסה״כ עוד הבנה זמנית לפני בחילה נוספת, גדולה ובלתי אפשרית, עדיין, שמחתי להכיר אותך, נעים מאוד, תודה רבה, ברוך השם, תודה לאל. תודה לכל ההקלה הזאת שבאה לבקר בדיוק כשבאתי לוותר.

ואז וויתרתי בגדול על כל האמונה הזאת שיש כאן מישהו שצריך לשרוד. וויתרתי, וחזר לי שוב התיאבון. האוכל, פעם ראשונה, היה טעים מזה ימים רבים, אכלתי שתי מנות, היה כל כך טעים…

אפילו במקום אפל כזה אני חוגג את החיים. ותודה אחרונה, לך אלוהים, על כל הרגעים האלה שלא יאומנו.. תחתית הבאר, על קרקעית הגיהנום, בתוך החושך הגדול, תמיד אתה איתי בסוף, לאן שלא אפול. תודה לך אהובי. תודה. תודה. תודה. אוי אלוהים…. איזה מסע….איזה מסע מדהים.

מערכה רביעית – אין עוד יום, אין עוד דקה:

כששכבתי עם הרעלת הכבד מהתרופות היה רגע אחד שבו חשבתי, חשבתי באמת, שזה נגמר ושאני עומד עכשיו למות, וזה היה מטורף ופשוט בלתי נתפס לתפוס שאין לי עוד רגע, אפילו לא עוד רגע אחד, לתפוס שזהו, שזה נגמר, שזה סופי לחלוטין עכשיו.

וכשמגיעים אל הרגע הזה שבו מבינים שהכל נגמר, לרגע האחרון בחיים, אז מבינים שכל מה שאפשר לעשות עכשיו זה רק להביט לאחור על החיים ולקוות לגלות שם חיים שאנחנו שלמים איתם באמת, חיים אשר נחיו באמת ועד הסוף, חיים אשר היו שווים שיחיו איתם.

באותו רגע אחרון, כשאנחנו מביטים אחורה על חיינו, כל מה שנשאר הוא רק מה שעשינו או לא עשינו, ולא ניתן לשנות יותר דבר.

את אותו חשבון נפש כולנו נפגוש ברגעינו האחרונים, אז למה שלא נפגוש אותו כבר עכשיו – כאשר עדיין יש לנו את האפשרות לשנות?

עד כמה חשוב הרגע הזה שבו אנחנו עדיין חיים, עדיין נושמים, עדיין יכולים לעשות ולשנות לטובה את מסלול חיינו. עכשיו, ממש ברגע זה, תמיד עשויה להיות ההזדמנות היחידה שלנו – כי לעולם אין לדעת מתי ואיך הכל יגמר.

מערכה חמישית – משמעות החיים \ שום דבר לא מובן יותר מאליו

אחרי 3 ימי החשיכה המוחלטת של הרעלת הכבד, הגיעו 3 ימים של אור מוחלט. לראשונה בחיי הרגשתי שאני אוהב את החיים, אבל לא רק חלק אחד שלהם, לא רק את הטוב והנעים והמואר, אלא את הכל. ממש הכל. את כל החרא. את כל הקושי, את כל הגוף האנושי החולה והכואב הזה, את כל המחלות, המועקות, הבילבול, את כל הבוץ והתהומות החשוכים של הקיום האנושי.

אהבתי לראשונה את הדבר הזה שנקרא "להיות בנאדם", את החוויה האנושית עצמה, את הטריפ האלוהי ההזוי הזה שמעולם לא באמת הבנתי קודם – פתאום הבנתי באמת את המשמעות של החיים.

והמשמעות הזאת היא לא שום דבר גדול או מיוחד, אלא הקיום האנושי הפשוט והרגיל הזה עצמו, בדיוק כמו שהיה תמיד. רק שהפעם יכולתי להעריך אותו, כי רגע לפני זה, כאשר הייתי על סף המוות, לא הייתי בטוח שהוא בכלל ימשך אפילו עוד שניה אחת.

ולא הפסיקו לרדת לי דמעות.. הסתובבתי בבית החולים ובמקום לראות את האחיות ראיתי מלאכים בלבן, הרגשתי שאני באיזה מימד שבו כולם מלאכים והכל היה נראה לי כל כך נוגע ללב ומרגש, ועם זאת הייתי עדיין בדיוק באותו בית חולים.

הרגשתי שהלב שלי כל כך עצום ופתוח כך שכל מה שקיים – קיים בתוכו. הרגשתי שהכל ושכולם הם הלב שלי, חלק ממני. ואהבתי אותם.. אהבתי את החיים.

וככה זה נמשך שלושה ימים…

אח"כ חזרתי למצב התודעה הרגיל שלי, אבל בכל זאת משהו נשאר בי מכל זה, כי ראיתי וזיהיתי באמת עבור עצמי את משמעות הקיום האנושי הזה.

וזה לא משהו שהבנתי בראש אלא ממש בגוף, כי בראש לא היה שום דבר להבין. זה היה פשוט מידי, וישיר מידיי, להבין שזה – הקיום האנושי הפשוט שלי בדיוק כפי שהוא – הוא עצמו המשמעות.

זה לא שחוויתי איזה חוויה ״רוחנית״ מיוחדת, ממש לא, חוויתי את אותם חיים אנושיים פשוטים שתמיד חוויתי, אבל רק בהבדל אחד קטן והוא:

שהם לא היו לי יותר מובנים מאליהם.