הקדמה – קצת על המסע האישי שלי עם מדיטציה
שנים רבות ישבתי, כל יום, לשעות של מדיטציה, ישבתי לריטריטים ארוכים של שבועות, לבדי, בשתיקה. התמסרתי אז כולי למורה רוחני אחד "מואר" (מה זה בכלל "הארה"?) שפגשתי במהלך חיפושיי הרוחניים, מורה שלימד אותי מדיטציה בגישת הזן-בודהיזם והסופיזם והיה מאוד נוקשה ודורש בגישתו.
למדתי ממנו עד שיום אחד הוא סירב להמשיך ללמד, וכשהוא נעלם התחלתי לחפש, למצוא, וללמוד מעוד ועוד מורים שפגשתי.
הקדשתי את חיי, עצמי, כולי, וויתרתי על הכל למען זה. רציתי כל כך להגיע ל"שם", ל"הארה", לרגע ההוא שאחווה את "זה" סוף סוף. שנים סבלתי, חשבתי שאינני "שם", חשבתי שה"שם" הזה הוא מן מצב הוויה מושלם כזה שבו הכל נעים ואין שום כאב, או פחד, או קשיים יותר לעולם.
ובאמת, לרגעים ושעות וימים ותקופות הרגשתי כך, שהשגתי את "זה", שאני "שם", אבל אז תמיד איבדתי את "זה" בסופו של דבר – כמובן.
לקחו לי הרבה מאוד שנים עד שראיתי בבהירות את המניעים הלא מודעים שהפעילו אותי והודתי בהם בפני עצמי. לקחו לי הרבה מאוד שנים עד שהסכמתי להכיר בכל אותן אמונות מוטעות אשר יצרו איזה יעד דמיוני ובלתי אפשרי אשר איננו מחובר למה שהחיים באמת, יעד דמיוני שהוא בעצם ניסיון להימנע מן החיים, ממה שחי בתוכי כאן ועכשיו.
מה שהניע אותי בחיפוש אחרי ״הארה״ היה פחד, פחד מן החיים כבן אנוש, פחד מן הרגש ומן הכאב העמוק שבלב. לקחו לי הרבה מאוד שנים עד שהסכמתי להודות שזה מה שבעצם הניע את כל המסע הרוחני והחיפוש הזה שלי אחרי ״הארה״.
התחלתי אז להודות בפני עצמי שמדיטציה, כפי שהבנתי אותה, היא פשוט סבל עבורי, שכל התירגול והמאמץ הזה להשיג את מה שאין הוא פשוט לא ״זה״; לא מזין, לא מרחיב את הלב, לא מגדיל, לא מרגיש נכון, לא מחייה (שלא לומר – ממית), ופשוט לא האמת שלי.
בנקודה הזאת במסע התחלתי לחקור מהי באמת הדרך שלי בכל זה, מה נעים לי, מה מרגיש לי עמוק בפנים כמו תחושה של "כן!!!", והחקירה הכנה הזאת הייתה מדהימה כל כך עד שמצאתי את עצמי מתמסר אליה לחלוטין, מתמסר להקשבה ללב ולדרך הייחודית שליבי הראה לי בתוך כל זה.
החקירה וההקשבה החיה והערה הזאת לליבי התגלתה בחוויה שלי כמדיטציה האמיתית, כמדיטציה האולטימטיבית. גיליתי שההקשבה העמוקה והכנות מרפאות אותי, מרחיבות ומחברות אותי אל ה"כן!!!" הגדול לחיים.
רק אז, סוף סוף, התחלתי באמת להקשיב לעצמי, לידיעה החיה שבתוכי ולא לכל מה שאומרים אינסוף המורים, הספרים, הרעיונות, והתורות שחקרתי ולמדתי.
ווידוי אישי:
מעולם לא השגתי איזה "מצב מואר" שבו הכל נפלא ונהדר עבורי כל הזמן, לא השגתי מצב שבו אני חופשי לנצח מ"רגשות שליליים" כמו כאב, בילבול, דיכאון, כעס וכל השאר, וגם לא הצלחתי "לחסל את האגו" או "ללכת מעבר" לשום דבר, כפי שהאמנתי בטעות בתחילת הדרך שאני אמור להשיג.
היום, עבורי, מדיטציה היא משחק של אהבה, לא משום שהשגתי משהו שלא היה לי קודם, אלא פשוט משום שאין בה עוד את המאמץ הנוראי הזה להיות אחר ממה שאני. היא משחק של אהבה משום שסוף סוף אני מוכן להיות כפי שהנני מבלי לנסות להשיג דבר או להגיע לשום מקום.
היום עבורי, מדיטציה היא פשוט להיות אני, לנוח כעצמי, להרשות את התנועה ואת השינוי התמידי המתרחשים בתוכי, להרשות את החיים שבתוכי בכל הצורות, וכל הצבעים שהם לובשים.
היום עבורי, מדיטציה היא כמו מן ״זמן איכות״ עם עצמי, אבל לא רק – כי מדיטציה, עבורי, היא גם הרבה הרבה מעבר לכל זה, כי היא תמיד יותר, תמיד עוד, תמיד מגלה לי דברים חדשים.
היא כמו חבר שלעולם אינני מסיים לגלות או להכיר, כי מדיטציה זה – להיות אני. ואני זה אינסופי, כי זה חי, כי זה זז, כי זה מתחדש תמידית.
מדיטציה היא הגילויי המתמשך של הרגע הזה, של העכשיו, והרגע הזה לא מפסיק לזוז, להשתנות ולהפתיע. מדיטיה היא גילויי מתמיד של החיים, היא חגיגה של טעמים שהם כולם טעם אחד, והטעם הוא – אני. הלב. החיים.
מהי מדיטציה טבעית?
איפה שהוא שם
מאחורי, מתחתי, בתוככי,
באיזה קפל נסתר
של שמלת החוויה
האנושית, הלא נוחה,
ישנה דלת קטנה,
ואם נכנסת בה אז הכל נשאר
בדיוק אותו הדבר
ובו זמנית
הכל השתנה…
מדיטציה טבעית תמיד מתחילה מהסוף – מן המקום שבו כבר הגעת ושבו אין עוד צורך לשנות דבר במי שאתה ובמה שעולה בתוכך.
מדיטציה טבעית היא מנוחה שלא קשורה בזמן אלא רק בבחירה ובהסכמה להיות כל מה שאתה, כפי שאתה, ועם כל מה שיש בך כאן ועכשיו.
מדיטציה טבעית היא קודם כל הידיעה שכלום לא צריך להשתנות, ולכן, בעצם, היא פשוט – מנוחה. אם אתה מתאמץ לשנות את מה שיש אז מדיטציה מיד הופכת למלחמה, זאת אומרת למשהו מעיק, זאת אומרת לסבל, או במילים אחרות – לתירגול (במקום למעשה אהבה).
היא איננה תירגול, שיטה, טכניקה או עשייה שאמורה להביא למטרה כלשהי. היא איננה אמצעי. היא איננה ניסיון לשנות או לשפר את עצמך. היא איננה תהליך, אין בה שלבים.
היא מיידית, היא הרגע הזה ללא ההתנגדות אליו. היא הסכמה להיות כל מה שיש, מה שעולה, מה שאני, כולי (כולל ההתנגדות שבי), וההסכמה הזאת לעולם איננה אמצעי או תחבולה, אלא היא פשוט תמיד הסכמה ללא סיבה, הסכמה כנה, אמיתית ותמימה.
מדיטציה טבעית היא ההתמסרות למה שיש עכשיו, היא ה"כן" הגדול לחיים, והחיים הם הרגע הזה, הם מה שכאן ועכשיו.
אין בה תנאים מוקדמים, אין בה גבולות, הכל כלול בה, להכל יש בה מקום. היא מקום ללא תנאי לכל מה שאתה, היא מקום גם לשינאה, לכעס, לכאב ולקושי, והיא לא מבקשת שישתנו, אפילו לא קצת.
היא לא צריכה ולא דורשת דבר, אפילו לא שייפסקו הצורך והדרישה אם במקרה הם עולים, כי גם להם יש בה מקום.
להכל יש בה מקום – היא המקום. היא המרחב הריק, ממש עכשיו, זה המכיל אותך עכשיו קורא את המילים האלה, יושב על הכיסא הזה.
ואתה הוא המרחב הריק, בך עולה הכל. עולה, ואז חולף. שואף, ואז נושף. נושם. מרשה. כמו שמיים ריקים, כמו שמיים צלולים, כחולים, חולפים בך העננים של חוויות, של העכשיו, חולף בך הכל.
חולף בך כל העולם, הגוף, הרגשות, המחשבות, מילים, תמונות, תחושות – חולפות. בך. לא משנות דבר. ומי אתה? אתה הוא זה אשר אינו חולף. הכל חולף – אתה נשאר.
מדיטציה טבעית היא כמו משחק של אהבה – היא כמו לחזור להיות שוב ילד המביט בפליאה, על העולם, על החיים, הכל חדש, ואז אתה נזכר שהחיים הם הרפתקאה. שהחיים הם הנאה. שהנאה זה להיות – זה להיות מי שאתה. כולל הכל.
זה להקשיב בסקרנות לכל העולמות, הנסתרים והגלויים, יש עומקים בך אינסוף. היא להקשיב, לספוג, להפתח, לשתות. היא התשוקה להיות – מה שאתה. היא הקשבה. היא זה – משחק של אהבה.
בשביל מה לשבת למדיטציה?
כבר די הרבה שנים
אני הולך בדרך
וכל מה שהשגתי הוא כאב בברך
חוץ מזה אני מה שהייתי תמיד
כאב בברך, הו כאב בברך
בכל המסע המטופש הזה
רק אתה בעל ערך
כי בזכותך אני עוצר ונח להיזכר
ביופי שסביבי
ביופי שאני
אין שום סיבה לשבת למדיטציה טבעית. למה? כי מדיטציה טבעית היא הראייה שאין שום צורך לשנות שום דבר, אז בשביל מה?
או! אז טוב ששאלת – כי מדיטציה טבעית היא בדיוק השאלה. זאת ישיבה בשביל לשאול "למה אני יושב?" ואז לראות הכל. זאת חקירה ערה, אשר חוקרת את עצמה. את כל המניעים, כל הסיבות, כל מה שלא היה גלוי עד כה להכרה.
וגם הראיה הזאת אין לה סיבה – זה לא כדי שיום אחד אהיה "אדם אשר יושב ללא סיבה" אלא זה כבר, זה כבר ללא סיבה. זו ראייה אשר רואה ללא סיבה הכל, פשוט כי היא עצמה, פשוט כי זה כל מה שראייה עושה: רואה. וזה כל ההבדל – בין לשבת “בשביל", לבין לשבת נקודה.
למדיטציה טבעית אין שום מטרה – והמודט, זה המודד "האם הגעתי כבר?", הוא זה אשר יושב מתוך סיבה ומניעים, הוא שרוי בעשייה אך מדיטציה טבעית איננה עשייה אלא – ראייה. ומה רואים?
רואים את המודט, את העושה. אני פשוט רואה, אני הראייה. והמודט אינו אלא תנועה של מחשבה, הוא כמו ענן מתוק אשר חולף לו בתמימות בשמי הראייה – אשר אני.
זה כמו משחק – זה כיף! זה כיף לשבת ככה סתם, פשוט, ללא סיבה. זה כיף, משום שזוהי מנוחה. וזה ממש כמו במשחק – הדרך היא המטרה. וכשאינני מתאמץ לכבוש איזו גיבעה או להגיע כבר אל איזו מטרה (או הארה..), אז מה נשאר? הדרך, זה מה שנשאר. ללכת לאיטך, ללכת להנאתך.
ואז גם להביט סביב, לראות כמה דברים מחוץ לטווח המטרה כמו למשל פרחים, כמו למשל את מרקם הסלעים. כמו להקשיב לקול צלילי ההמולה אשר סביב, לקול מכוניות חולפות וצעקות שכנים, לקול של נביחות כלבים, וגם לשקט שבפנים אשר מקשיב ליופי החיים.
כי כשפתאום אין מטרה, הכל נהיה יפה כל כך, עשיר כל כך, מלא וחי. ואז זה כמו להתעורר מן החלום של זמן עתיד וזמן עבר אל העכשיו.
ואז ברור שהצלילים והמראות והתחושות והקולות, המחשבות, הרגשות, הכל פשוט רוקד את הריקוד של הבריאה, והבריאה פתאום נראית כמו חגיגה, כמו משתה אחד גדול, אשר חוגג את היותו בדיוק כפי שהינו, בכל צבעיו וצורותיו. כל מי ומה שבא אל המשתה ברוך הבא!
