כאשר אני מנסה להקשיב ללב שלי אבל לא מצליח לשמוע שום תשובה ברורה, אני יודע שזה בד״כ (אבל לא תמיד – ההסבר בהמשך) פשוט משום שמאיזה שהיא סיבה אני – לא באמת רוצה לשמוע את הלב שלי.

ייתכן שאני מספר לעצמי או לאחרים שאני באמת רוצה לשמוע את הלב, וייתכן שאני מצליח חלקית לשכנע את עצמי או אחרים בזה, אבל זה שאני מספר את זה לא בהכרח אומר שזאת אכן האמת 🙂

אולי אני מפחד לשמוע את האמת שלי?

לכן, כאשר אני כביכול מנסה לשמוע את רצון הלב שלי אבל לא באמת מצליח לשמוע, אני עוצר ושואל:
למה בעצם אני לא באמת רוצה לשמוע את האמת של הלב שלי?

ואז אני יושב עם השאלה הזאת, בפתיחות וסקרנות גדולה, ומאפשר לכנות שלי לעלות.
והכנות שלי יכולה להיות כל מיני דברים.

אולי זה כי אני מפחד מהתשובה שעלולה לעלות?

למשל, אם זאת שאלה שקשורה לזוגיות, אולי אני מפחד לגלות שאני רוצה לעזוב את בת הזוג, ומפחד שאם אקשיב לעצמי אז אשאר לבד, ולכן לא רוצה לגלות לי?

או למשל, אם זאת שאלה שקשורה למקום העבודה, אולי האמת שלי היא לעזוב מקום עבודה בטוח שכבר אינו מרגש אותי, ולצאת למסע חדש שבו אצטרך באמת להביא לידי ביטויי את מלוא המתנות והיכולות שלי?

ואולי אני מפחד שאין למתנות שלי מספיק ערך ואקבל דחייה, ולכן אני לא רוצה לגלות לי את האמת העמוקה של הלב שלי?

או שאולי אני לא רוצה לספר לי את האמת של הלב שלי, כי אני מפחד שהאמת שלי היא ״לא בסדר״?

למשל, אם אני שואל האם ללכת לחתונה של חבר טוב או לא, אז אולי אני מפחד לספר לעצמי שבכלל לא בא לי ללכת, כי אני מפחד לגלות על עצמי ש״אני חבר לא טוב״?

ואולי אני מפחד שאם אגלה לי שלא בא לי ללכת לחתונה הזאת אז בסוף באמת לא אלך לחתונה, ואז יכעסו עליי וינטשו אותי באיזה אופן, ואשאר בסוף לבד ובודד ובלי חברים, ולכן אני לא רוצה לגלות לי?

איך בכל זאת לשמוע את הלב?

כך שכשאני לא שומע את הלב שלי, לרוב אני מבין שאני בעצם לא רוצה לשמוע אותו.

ואז, אם אני **באמת** רוצה לשמוע אותו, אני יודע שעליי קודם כל להסכים בכנות מלאה לשמוע **כל** תשובה אפשרית, ולא רק את התשובות ש״בא״ לי לשמוע.

וגם, אני יודע שעליי לתת לי ביטחון, זאת אומרת להבטיח לי שלא אשפוט, לא אבקר, ולא אגנה את האמת של הלב שלי, את עצמי, את הילד הקטן שבתוכי.

כי רק כאשר הילד הקטן שאני (זה שבמעמקי הלב, תת המודע) באמת מרגיש בטוח ואהוב, אני מסכים לשתף את ההורה שאני (שזה בעצם לעלות אל פניי ההכרה והמודעות).

וגם, לפעמים כדי שאני (שבמעמקי הלב) ארגיש מספיק בטוח לספר לי (שעל פני השטח) את האמת שלי, עליי להבטיח לי קודם כל, בכנות מלאה, שאני לא חייב לפעול על פי האמת הזאת.

זאת אומרת, שאם למשל אגלה שאני רוצה לעזוב את מקום העבודה הבטוח שלי זה לא אומר שבהכרח אפעל ככה, כי מותר לי גם להשאר כרגע במקום עבודה שנותן לי ביטחון, עד שאמצע דרך אחרת לעזוב, דרך שבה אני גם משנה עבודה אבל בו זמנית גם מרגיש בטוח.

ואם עדיין לא שומעים תשובה?

חשוב לי גם לציין (כדי שלא בטעות נתחיל לשפוט את עצמנו אם אנחנו לא שומעים) שלפעמים לא מצליחים לקבל תשובה ברורה מהלב, אבל לא משום שמפחדים לשמוע את התשובה, אלא פשוט משום שעדיין אין כזאת.

זאת אומרת, אין תשובה ברורה פשוט משום שכרגע הלב מבקש מאיתנו לעצור ולהמתין, בדיוק איך והיכן שאנחנו, עד שתבוא הוראה אחרת מן המעמקים.

זה משול בערך לשלבי ההתפתחות של פרפר, כאשר לפעמים הלב אומר לנו שעכשיו עוצרים, כי עכשיו נכנסים לגולם או לרחם, על מנת להזין את עצמנו, על מנת לנוח ולצמוח באופן הזה ולא מתוך פעולה אקטיבית כלשהי.

יש המון אפשרויות להסתכל על זה ולעבוד עם זה, ויש גם המון ניואנסים שמשתנים מסיטואציה לסיטואציה, ובנוסף, אצל כל אדם זה מעט שונה.

ומה שאני עושה בחיים שלי הוא ללוות אנשים – ברכות, בעדינות, באהבה ומתוך חמלה גדולה לעצמם, בנתיב ההקשבה ללב.

אני עוזר לאנשים לחזור אל הכנות הכי עמוקה והכי אוהבת שלהם, צעד אחר צעד, מתוך אכפתיות, רגישות ורכות אמיתית לעצמם –

עד לשלמות מלאה. עם עצמם, ועם כל מימד, רובד ותחום אפשרי בחייהם.