הכנות העמוקה ביותר של הלב שלנו היא תמיד נעימה ומקרבת. זה משהו שהבנתי, ושמוכיח את עצמו שוב ושוב בחוויה שלי ביחסים עם אחרים.

אבל חשוב להבין שכשאנחנו מדברים על דברים ש״מפריעים לנו בזולת״ אנחנו עדיין לא באמת מדברים מתוך הכנות העמוקהביותר שלנו, אלא מדברים מתוך ביקורת על הזולת.

וביקורת על הזולת היא אף פעם לא הכנות העמוקה ביותר שלנו.

הכנות העמוקה ביותר שלנו תמיד מדברת אך ורק עלינו ולא על הזולת, היא תמיד מדברת על הרגשות והצרכים שלנו ולא מתעסקת בניתוח מוסרי\ערכי של האחר או בשאלות כמו האם הזולת ״בסדר״ או ״לא בסדר״.

עמוק מתחת לביקורת שלנו יש תמיד רגש כלשהו, ומתחת לרגש הזה יש צורך חשוב כלשהו שלנו שמבקש לקבל מענה. וביקורת היא בעצם ניסיון לענות בעקיפין על הצורך הזה שלנו – במקום פשוט לבקש ישירות בכנות.

אז איך בעצם הביקורת על הזולת מנסה לענות על הצורך שלנו?

דרך הביקורת שלנו על הזולת אנחנו למעשה גורמים לו אשמה שמכאיבה לו מאוד. למה אנחנו מכאיבים לו? כי אנחנו יודעים שבגלל הכאב הזה הוא יהיה חייב לתת מענה לצורך שלנו (כדי שנפסיק להכאיב לו).

בהגדרה שלי ביקורת על אחרים היא למעשה צורה של אלימות, משום שאלימות בהגדרה שלי היא: כל צורה של מניפולצית שליטה שאנחנו מפעילים על אחרים במטרה לקחת מהם בכוח מענה לצורך שלנו (במקום פשוט לבקש בכנות).

אז מה עושים? האם יש דרך אחרת?

כמובן, קוראים לה שיתוף בכנות העמוקה ביותר שלנו.

אם נסכים לשתף את הזולת בכאב ובצורך שלנו מבלי להאשים או לדרוש ממנו דבר, ואם נסכים פשוט לחשוף את הפגיעות שלנו במקום לבקר את הזולת, נוכל לאפשר לזולת לראות את הלב שלנו באמת.

וכשהזולת שמולנו רואה את הלב שלנו באמת, וכאשר הוא לא מרגיש מותקף על ידי מניפולציות שליטה אלימות, אז רוב הסיכויים שבאופן טבעי תצא ממנו נתינה אוהבת כלפינו.

למה? פשוט משום שנתינה היא הטבע האמיתי שלנו – כאשר אנחנו לא מרגישים מותקפים או שאנחנו צריכים להגן על עצמנו.

חשוב להבין שהצורך שלנו הוא-  שלנו. הוא היה שם עוד לפני שהאדם האחר הופיע בחיינו, ויהיה שם כנראה גם אחרי.

האדם האחר אולי יכול לעזור לנו לקבל מענה לצורך שלנו, אבל הצורך עצמו לא קשור לאדם האחר, והוא לא האחראי לו. הצורך הוא שלנו, ורק אנחנו אחראים למצוא לו מענה אמיתי.

חשוב גם להבין שאין אף אחד שם בחוץ שחייב לנו שום דבר. אין אף אחד שם בעולם שחייב לתת מענה לצרכים שלנו.

אבל חשוב גם להבין שזה לא אומר שאין בעולם אינספור אנשים שירצו לתת מענה לצרכים שלנו  – אם רק נשתף אותם בכנות מלאה בכאב והצורך שלנו, ואם רק נבקש בכנות במקום לתקוף, להאשים או לדרוש מהם בכוח לתת לנו.

שינוי עמוק במערכת ההפעלה

מדובר כאן על שינוי עמוק במערכת ההפעלה ובתפיסה שלנו את הדינאמינקה הרגשית והאנרגטית שמתרחשת במערכות יחסים.

מדובר על ההבנה העמוקה:

שיש דרך שמאפשרת לנו *גם* לקבל מענה אמיתי לכל צרכינו, ו*גם* להתייחס לזולת בצורה מכבדת ואוהבת, זאת אומרת שגם הזולת יקבל מענה לצרכיו.

ויותר מכך, מדובר על ההבנה העמוקה שלמעשה:

זאת הדרך היחידה שבה זה באמת אפשרי.

אומרים ש״רק אהבה מביאה אהבה״, אבל בואו נהפוך את זה לא רק לאמירה רוחנית, אלא גם לפרקטיקה מעשית יומיומית, בכל מערכות היחסים שלנו.

שאלות ותשובות לגבי המאמר

שאלה:
יש משהו שאני לא מצליחה להבין, הרי צורת ההתנהגות של אותו אדם כלפינו מפריעה לנו, אז איך נגרום לו לשנות אותה על ידי שיתוף כנה שלנו? הרי משהו בדרך בה האדם מתנהג מפריע לנו… אני פשוט תוהה איך זה אפשרי לשינוי?

תשובה:
זה מאוד פשוט.. למשל, אם אנחנו נוסעים במכונית עם מישהו שנוהג בצורה מסוכנת, אז במקום להגיד לו דברים כמו ״בואנה אתה חסר אחריות!! אתה נוהג כמו חולה נפש! מי נתן לך רשיון?!״ ודברים שכאלה, אפשר לומר משהו כנה, מתוך הכנות הרגשית הכי עמוקה שלנו, כמו:

״כשעקפת עכשיו את האוטו הזה, ממש חוויתי חרדה גדולה, אני ממש מפחד כי יש לי צורך לסמוך ולהרגיש בטוח (שהוא שלי ולא קשור אלייך) ואני לא מצליח ככה… האם יש משהו שאתה יכול לעשות כדי לעזור לי עם זה?״.

מה שאני אומר הוא, שאם נסביר לאדם האחר על הרגש והצורך העמוק שלנו, נשתף אותו בקושי שלנו מבלי להאשים או לדרוש ממנו דבר, אז הסיכוי שזה יגע לו בלב ושהלב שלו יפתח לתת לנו, או לפחות לנסות לתת לנו משהו שיעזור לנו הוא הרבה יותר גדול מאשר אם נתקוף אותו ונאשים אותו ונדרוש ממנו.

עכשיו, ברור שאם נאיים עליו ונגרום לו אשמה אז יכול להיות שהוא גם יתן לנו את מה שאנחנו צריכים, אבל זה לא יהיה מתוך נתינה טבעית שלו אלא מתוך ריצוי שלנו, ובמוקדם או באוחר זה יתנקם בנו, ואנחנו נפסיד מזה וגם הוא.

שאלה:
ואיך נדע לנסח את הקושי שלנו?
כי יש פעמים שיודעים להגדיר את מה שמפריע לנו אבל יש גם פעמים שלא?

תשובה:
עוזר מאוד לשאול את עצמי – מה אני מרגיש? ומה אני צריך? ולדבר על זה. והכי חשוב, אין צורך לתת לזולת הערכות מצידנו, הם לא צריכים שניתן להם ציונים או ננתח את ההתנהגות שלהם, הם צריכים רק שנשתף אותם בלב שלנו, ברגש ובצורך שהוא שלנו.

שאלה:
הייתי שמח אם היית מחדד מה הם גבולות הביקורת בעיניך? כשעולה לי תחושה/מחשבה של חוסר איזון אצל עצמי או אצל הזולת…מתי זה הופך לביקורת?

תשובה:
כל מה שמעביר לזולת מסר או תחושה (גם הדקים שבדקים) שמשהו שהם ״לא בסדר״, כל מסר אשר שולל את הזולת באיזה אופן.

אגב, בעיקרון גם להגיד למישהו משהו חיובי כמו ״איזה חכם אתה״ זאת ביקורת וזאת אלימות. למה? בגלל שזה שם אותי בעמדה שבה אני שופט את האדם לפי איזה סטנדרטים שלי, ומשתמע גם מתוך זה שאני חושב שהוא חכם שהוא גם יכול להיות טיפש, ושאני זה שיודע מתי הוא כזה ומתי הוא כזה.

זה להכניס בנאדם לתוך מערכת של שיפוטים, של טוב ורע, של בסדר ולא בסדר, ולגרום לו להתמכר לאישור שלנו ולפחד מהביקורת שלנו כו׳.

כך שבמקום להגיד למישהו ״אתה חכם״ אפשר גם כאן לדבר על עצמנו ולומר ״וואו, הדבר הזה והזה שאמרת גרם לי שימחה כי זה עזר לי ממש להבין את עצמי״ וכו׳, ואז לא דיברנו עליו בכלל אלא על עצמנו, לא אמרנו לו מה הוא אלא שיתפנו אותו איך מה שהוא אמר או עשה ענה לנו על הצורך שלנו.