״בעיה״ היא בעצם צורת מחשבה, היא מה שמרגישים כאשר מאמינים שמשהו ״אמור\צריך״ להיות אחר\שונה ממה שהינו ברגע זה. אני אישית לא רואה שום בעיה עם צורת המחשבה הזאת, היא מסקרנת בעיני.

יש גם צורת מחשבה נוספת שמתוכה לעולם לא חווים ״בעיות״ ואני קורא לה ״תודעת – מה זה?״. מה ההבדל ביניהן? זה מאוד פשוט:

אם שאלת היסוד של ״תודעת בעיה״ היא ״איך לשנות את זה?״,
אז שאלת היסוד של ״תודעת – מה זה?״ היא…… ״מה זה?״ :)״

תודעת בעיה״ מניחה שהיא כבר יודעת מה זה הדבר שעליו היא מתבוננת\חווה ומניחה גם שכמו שהוא זה ״לא בסדר\לא נכון\מקולקל״ ושהוא אמור להיות אחרת ולכן שצריך לשנות אותו.

״תודעת – מה זה?״ לא מניחה עדיין כלום. היא פשוט לא יודעת עדיין בכלל מה זה הדבר שעליו היא מתבוננת, ולכן עדיין בכלל לא הגיעה לשום מסקנה לגביו ואינה מקלטגת אותו בתור ״בסדר״ או ״לא בסדר״, או בתור  ״נכון״ או ״לא נכון״. היא פשוט שואלת בתמימות וסקרנות – ״מה זה?״

כששואלים ״מה זה?״ לא חווים או מרגישים שיש ״בעיה״ אלא פשוט שרויים בסקרנות. ילדים קטנים נמצאים בתודעה הזאת באופן טבעי ובאמת הם אוהבים לשאול על כל דבר ״מה זה?״. התודעה שלהם עדיין סקרנית ופתוחה משום שעדיין אינם מחזיקים במסקנות כלשהן.

נסו את זה בעצמכם

אם אתם רוצים לחוות את ההבדל בעצמכם, נסו לקחת משהו שנראה לכם כמו ״בעיה״ אצלכם ופשוט שאלו לגביו בסקרנות ״מה זה?״, גלו איך זה מרגיש להתבונן עליו בעיניים תמימות וחדשות, כמו של ילד.

קחו למשל רגש כמו עצב, כאב, כיווץ, מועקה או רגשות אחרים שאולי במקרה חיים בכם עכשיו ושבאופן טבעי אולי אתם מנסים, במודע או שלא במודע, לשנות אותם. שימו לב קודם כל איך זה מרגיש כאשר אתם שואלים ״איך לשנות את זה?״.

ועכשיו, לשם החקירה, רק לרגע אחד סקרני, במקום לשאול ״איך לשנות את זה?״ שאלו ״מה זה?״. נסו לשבת יחד עם זה, בתוך זה, ממש בלב התופעה\החוויה הזאת שקראתם לה עד לפני רגע ״עצב״ או ״כאב״ או כיווץ״ או כל שם אחר, שימו את כל מה שאתם יודעים לרגע אחד בצד ושאלו, כמו ילד או ילדה תמימים וסקרנים – מה זה?

אל תענו במילים, אל תתנו לזה עוד שמות חדשים, השאירו את זה כך, נטול שם. במקום לנסות לדעת *על* זה תנו לעצמם לדעת *את* זה, ישירות, תנו לתשובה להשאר חוויה חיה, ראשונית, גולמית, נטולת שם.

אל תדעו מה זה, משמע אל תתנו לזה שם, כי השם לא אומר דבר. למשל, זה שמישהו יודע מה השם שלכם לא אומר שהוא באמת יודע מי אתם, ומה אתם, או יודע *את* כל עושר העולמות הפנימיים שבתוככם. הדרך היחידה עבורו לדעת *באמת* מה אתם היא – להיות אתם. להיות אחד אתכם.

כאשר אתם נותנים לחוויה הפנימית שלכם שם ומאמינים שבגלל זה הבנתם אותה אתם בעצם מפרידים את עצמכם ממנה, מתרחקים ממנה כדי לדעת *עליה* יותר, אך כך בעצם יודעים *אותה* פחות. ואין בזה שום בעיה, זה דבר נפלא לדעת *על* ולתת שמות, אני אוהב את זה מאוד. ואוהב מאוד גם לדעת *את*.

העובדה שאתם קוראים למשהו ״עצב״ לא אומר שאתם באמת יודעים מהו הדבר הזה אלא פשוט שהדבקתם לו שם, אבל המילה ״עצב״ אינה באמת העצב עצמו, כמו שהמילה ״יין״ אינה באמת היין עצמו.

אז קחו לגימה מהדבר החי והגולמי עצמו, טעמו אותו, גלגלו אותו על הלשון כמו שהייתם לוקחים לגימה וטועמים יין משובח כדי לגלות את כל הטעמים הנסתרים שבתוכו, שתו אותו, תנו לו להספג לחלוטין בתוככם, תנו לו לזרום לכם בעורקים, להכנס אל כל התאים, עד שתהפכו אחד איתו.

מתחת למקום שבו הייתה המילה ״עצב״ יתגלה ויפתח לכם עולם שלם שהיה עד עכשיו נסתר, עולם רחב ועשיר באינסוף רבדים וטעמים של אנרגיות, תחושות, זרמים וחיים גולמיים מעודנים ונטולי שם. תנו לעצמכם להספג לתוכו.

אם לרגע אחד תשימו בצד את כל התוויות, השמות, התיאורים, התאוריות, הפרשנויות, הידע והמסקנות, ותצללו עירומים וריקים מכל אלה ישירות אל תוך החוויה החיה הגולמית עצמה, תגלו כיצד התמוססתם כל כולכם אל תוך החוויה, ואיך יחד איתכם התמוססה גם כל תחושה של ״בעיה״.