רוב חיי סבלתי ממחשבות קומפולסיביות מקטינות, פוצעות ומכאיבות כמו:
״אין לי מה לתת״, ״אני סתם, אין בי שום דבר מיוחד״, ״אני אפס, עלוב״, ״אני לא שווה״, ״אני מיותר בעולם הזה״, ״עדיף לעולם הזה שפשוט אמות״.
בתקופות מסויימות (לפעמים גם היום) המחשבות האלה יכלו להופיע בתוכי אפילו עשרות פעמים בדקה, במשך כל היום, זה היה באמת מאוד קשה. פעם האמנתי להן לחלוטין ופשוט הייתי שרויי בגלל זה בדיכאון קליני במשך כ20 שנה, לא תיפקדתי בשום תחום ורק רציתי למות כל הזמן.
מתישהו הפסקתי להאמין בהן ב100 אחוז ומשהו התחיל להפתח בתוכי לאפשרות חדשה, התחלתי לצאת מהדיכאון, לתפקד בעולם הזה ואפילו למצוא את היעוד שלי, להתחיל לתת את המתנות שלי ולפרוח בעולם הזה. ובאמת שכיום רוב הזמן ממש טוב לי. שזה קסם, לא מובן מאליו בכלל.
אבל עדיין, עד היום, המחשבות האלה כל הזמן חוזרות לבקר ולפעמים יש ימים שלמים שאני מאמין למחשבות האלה ואז אני מתחיל לשקוע במהירות לדיכאון ודיכדוך וייאוש והכאב והכיווץ מתחיל להתפשט לי בגוף.
ואני רוצה לשתף אתכם במה שאני עושה ברגעים האלה, כדי שאולי גם אתם (אם אתם מתחברים לזה) תוכלו לנסות את זה בעצמכם.
לבחור ללכת למה שכן נעים
כשעולות בתוכי המחשבות המכאיבות האלה (והאמת שזה נכון גם לכל סוג אחר של מחשבות מכאיבות) אני פשוט….. בוחר להתעלם מהן. ואז להפנות את תשומת הלב שלי לכיוון אחר של החוויה שלי שבו יותר נחמד או נעים לי.
למשל, היום בבוקר בערך כמה דקות אחרי שקמתי עלו בתוכי מחשבות כואבות כאלה והתחלתי להרגיש את המועקה והכיווץ בלב, ואז פשוט *בחרתי* להעביר את תשומת הלב שלי החוצה אל החושים.
הסתכלתי דרך העיניים וראיתי את האריחים במקלחת (שם הייתי באותו הרגע), ראיתי דרך החלון את העץ שזז ברוח, שמתי לב לשפורפרת של הסבון.
הסתכלתי על דברים שלא גורמים לי מועקה וכיווץ וכאב, הסתכלתי על דברים שבסדר לי להסתכל עליהם, שלא מעוררים בי משהו כואב ואפילו דברים שנחמד ונעים לי להסתכל עליהם.
וכל זה – תוך כדי שאני מתעלם *במכוון* מהמחשבות המכאיבות ומהכאב והמועקה שבגוף וברגש שלי. כן, ממש מתעלם *בכוונה* מהחוויה הפנימית שלי ומתפקס רק על הערוץ של החוויה שכן *נעים* לי. ומייד הרגשתי הקלה. מייד.
וכך המשכתי – המחשבות מנסות לשאוב אותי ואני *בוחר* ללכת לאן שנעים לי. תוך כמה דקות משהו בגל הכאב הזה נרגע, וגם המחשבות המכאיבות נרגעו. עברתי את הגל בלי לטבוע בתוכו, וגם בלי להעצים או להזין אותו.
לשנות בהדרגה את החיבורים הנוירולוגיים במוח
בדרך הזאת אני למעשה משנה את מבנה המוח שלי, ממש את החיבורים והקשרים הנוירולוגים במוח, יותר ויותר, ומייצר מבנה חדש שבעצם שואב אותי יותר ויותר *מעצמו* לכיוון מה שכן נעים לי (במקום לכיוון שמכאיב לי).
בדרך הזאת אני ממש ממוסס ומפוגג את הקשרים הישנים שנוצרו כתוצאה מטראומות ילדות התפתחותיות שחוויתי (סביב ערך במקרה הזה), ומחזיר את התודעה שלי למציאות, לכאן ועכשיו, ממש מחזיר את עצמי לשפיות.
בדרך הזאת אני מפסיק לחיות, להחיות מחדש ולהזין, את העבר הטראומתי (שבו שמעתי וקיבלתי בצורות ישירות ועקיפות מסרים שיצרו אחר כך את המחשבות העצמיות המכאיבות בתוכי) ומייצר לעצמי בהווה חוויה חדשה, חוויה מתקנת, חוויה עכשווית טובה שבה – הכל בסדר.
בדרך הזאת אני ממש מייצר לעצמי חוויה פנימית חדשה שבה אני בעצם לא מותקף יותר במסרים מכאיבים ומקטינים. זה מאפשר לי להרגיש בטוח ומוגן, זה מאפשר לי לחזור לנשום. וכך זה מאפשר לי גם לחזור להרגיש טוב – גם לגבי עצמי, וגם בכלל – פשוט להרגיש טוב.
ככל שאני מתמיד בדרך הזאת, בבחירה הזאת באותם רגעים, כך ההשפעה והכוח של אותן מחשבות מכאיבות הולך ופוחת, כך האפקט שלהן עליי הולך ופוחת, כך רגעי הסבל והדיכאון והכאב הולכים ופוחתים ומתקצרים.
כך גם המשיכה שלי להתעסק במחשבות המכאיבות, לנתח אותן, לנסות להבין, לפתור או לתת להן תשומת לב הולכת ופוחתת. הן פשוט הופכות פחות ופחות מעניינות עבורי.
מה שהופך להיות במקביל מעניין ומושך יותר ויותר עבורי הוא – מה שנעים לי, מה שעושה לי טוב, מה שמרגיע ומאזן ומענג אותי.
כמו למשל העץ הזה שם, מחוץ לחלון, שזז לא באלגנטיות ברוח – זה נעים לי!
או כמו למשל ההקשבה לקולות המכוניות מהכביש הרחוק – זה נעים לי!
או כמו הצורות המעניינות במרצפות על הריצפה – זה נעים לי!
בדרך הזאת, יותר ויותר אני מוצא את עצמי מתרחק באופן טבעי ממה שלא נעים לי ושלא באמת עושה לי טוב, ונמשך באופן טבעי למה שכן. זה מתחיל *בבחירה* שאני עושה שוב ושוב ואז, יותר ויותר, זה הולך והפול למשהו שפשוט… נעשה מעצמו.
ההתעלמות מהלב או הקשבה ללב?
כשאני מתעלם מהלופ המחשבתי ומן התחושות המפחידות והמכאיבות ומתמקד במה שכן עושה לי טוב – אני לא מתעלם מהלב לי, ממש לא. להפך, כך אני מקשיב ללב באמת, כך אני מקשיב לצורך העמוק שלי באמת ונתן לו מענה אמיתי.
בדיוק כמו במקרה של תינוק היושב בסלון ופתאום מתחיל סרט מפחיד בטלוויזיה. הסרט מפחיד אותו, הוא חווה חרדה ומצוקה, הוא מתכווץ ופורץ בבכי היסטרי.
הוא לא צריך להמשיך להתעסק בסרט המפחיד הזה, הוא גם לא צריך לנתח ולהבין מה קורה בסרט הזה, למה זה מפחיד אותו או מה הסרט הזה מנסה להגיד לו. ממש לא.
הוא פשוט צריך שאמא תרים אותו על הידיים, תחבק אותו באהבה, תסתכל עליו בעיניים האוהבות שלה ותחייך אליו.
הוא רק צריך לחזור להתמקד במה שבאמת עושה לו טוב, במה שמרגיע אותו, במה שנותן לו ביטחון ושקט וממלא את ליבו ביופי ובאהבה. זה הכל. וכך גם אנחנו.
